שווה סיפור: מאבק שמציל חיים

אני לא אדם צעיר. זכיתי לראות הרבה בחיים, ובעיקר את חסדי ה' עלי בכל רגע ורגע. חיתנתי ילדים, ואני סבא לנכדים, ברוך ה'. נער הייתי גם זקנתי. לכן כשקיבלתי הצטננות נוספת, לא התרגשתי. אני מכיר הרבה מהווירוסים שנדבקו בי במהלך חיי.

הפעם, שלושה ימים אחרי שהתחלתי להרגיש לא טוב, הבנתי שזה שונה. הווירוס ממש השתולל, בעוצמה שלא פגשתי כבר הרבה שנים. זה היה קשוח. רופא המשפחה שאליו הלכתי טען שזו כנראה שפעת, והמליץ לקחת משככי כאבים וחום, לנוח הרבה ולהיעזר בתרופות סבתא. לא הייתה הנחיה מעבר לזה.

כשבועיים לקח למחלה להרפות ממני, אבל גם כשכבר כשהוכרזתי כמחלים, הרגשתי עייפות שצנחה עלי. נכנסתי למיטה ונרדמתי במהירות שלא זכרתי זה עידן ועידנים. ישנתי בלי הפסקה לפחות 12 שעות. לא משהו טבעי. כשהתעוררתי, לא האמנתי שהשעון צבר "קילומטראז'" כזה... לא הבנתי איך ייתכן שישנתי כל כך הרבה, בעוד אני מרגיש עייפות איומה, כאילו לא ישנתי כלל.

כל הגוף שלי היה כבד, הרגליים כמו עופרת, הראש שקע עמוק בערפול. לא הייתי מסוגל לחשוב, לשמוע, לדבר. רק רציתי לישון ולישון – עייפות בלתי נגמרת.

ברגעים שעוד הצלחתי לחשוב, הרגעתי את עצמי: העייפות הזו היא תוצאה של המאבק במחלה שתקפה אותי. זה נשמע הגיוני, לא? גם מסביבי עודדו אותי לנוח עוד ועוד, כדי שאתאושש מהר – הרי המחלה הזו עשתה בי שמות...

שבועיים חלפו, ואני עדיין בתוך הלופ של מיטה-מיטה. בקושי אוכל, בקושי קם. רוצה רק לישון. אשתי כבר נלחצה, וקבעה לי תור לרופא. אין לי מושג איך הגעתי אליו – להזיז רגל הרגיש כמו להרים משקולות. הייתי סמרטוט, גמור מעייפות. הרופא די נבהל למראי, ושלח אותי לבצע בדיקות דם, כשהוא חושש מממצאים חמורים.

אלא שכל הבדיקות יצאו תקינות לעילא ולעילא. הרופא נתן לי ויטמינים ותוספי תזונה – אולי הם ישפרו את מצב הרוח ויחזקו אותי, כי בינתיים אין משהו רפואי שניתן להצביע עליו. לקחתי את התוספות, אבל דבר לא עזר. שוב צנחתי למיטה.

מאדם בריא, מתפקד ופעיל מאוד, הרבה מעבר לגילי – הפכתי לבובת סמרטוט שכל רצונה לישון. להתחפר במיטה ולהתמסר לשר השינה. זה פגע באיכות החיים שלי, של המשפחה ושל החברים, אבל לא היה לאל ידי לעזור. הייתי מובס.

שמעתי מדי פעם הדי לחשושים שאולי זה נפשי, ושכדאי לבדוק... זה הבהיל אותי. בתוכי הרגשתי שיש כאן משהו אמיתי. נפשי זה בטוח לא.

וכך, עם חוסר הוודאות הזה והצורך שלי להתנצל שוב ושוב, ניהלתי את חיי שהתהפכו עלי. בטבעי אני אדם אופטימי ושמח, וזה גם מה שעזר לי הכי הרבה להחזיק מעמד, ולא ליפול לייאוש ואולי לדיכאון אמיתי. התפללתי הרבה – במילים שלי – כי ללכת לבית הכנסת לא יכולתי. זה כאב לי מאוד. היה חסר לי העולם הרוחני שלי, החברותות, הלימוד.

ביקשתי מבורא עולם שייתן לי כוח ללכת לבית הכנסת – לתפילה אחת לפחות.

באחד הימים, כשקמתי בבוקר, הרגשתי הקלה בתסמינים. הצלחתי לקום ולראות את עצמי במראה. הייתה לי מלחמה פנימית: האם ללכת להתפלל בבית הכנסת? מי כמוני יודע שכל מאמץ שלי הוא עולם ומלואו.

היו לי אינסוף תירוצים למה לא, ובעיקר השעה – זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, ואני אדם של ותיקין. נץ החמה הוא כמעט אמצע היום שלי. תמיד הייתי מראשוני המגיעים לתפילת ותיקין. לא ידעתי כלל מהו מניין מאוחר, ולפעמים, בסתר לבי, גם הייתה לי ביקורת על הדור הצעיר שהולך להתפלל שחרית רגע לפני מנחה.

והנה, עכשיו אני בעצמי באותה סיטואציה... לך תסביר לאנשים, שגם כך שואלים "מה קרה לר' דוד, למה הוא לא מגיע כבר לתפילות ולא נראה בציבור?", למה אני פתאום יוצא לתפילה בשעה מאוחרת כל כך? חיצונית אני נראה נהדר. קשה להאמין שהקושי שלי אמיתי. לך תספר לאנשים סיפורים.

זה היה מאבק קשוח. לבסוף התגברתי. הצלחתי לקום, בציפורניים, נאבקתי והתרוממתי. לקחתי את התיק של הטלית והתפילין, אחרי כל כך הרבה זמן שלא עשיתי זאת, והלכתי – כאחרוני הצעירים – לבית הכנסת. "שטיבלעך", כפי שאומרים, לא מניין "כמו שצריך", סוג של קיצור דרך...

עם כל פסיעה שהלכתי, החמאתי לעצמי, מחאתי כפיים. ידעתי כמה שווה כל פסיעה ופסיעה.

בשלב הזה כבר שמתי לב שהעייפות מגיעה בהתקפים חוזרים ונשנים, ושאחד הדברים שמגבירים וגם מזרזים את ההתקפים, הוא לחץ. לכן לקחתי את הזמן והשארתי לי מרחב תמרון מראש. אמרתי לעצמי: אני הולך – כמה שזה ייקח. עקב בצד אגודל. ואני הרי אדם נמרץ בטבעי...

וכך, בעודי הולך לאיטי, בוחן את הסביבה, מנסה לנשום אוויר של עיר, אווירה, אנשים, הבחנתי ברכב שחנה לצד המדרכה, ושמתי לב למשהו מוזר. חזרתי אחורה, בחנתי בשימת לב – כן, לא טעיתי. יש שם תינוק קטן, במושב האחורי. לבד. כל החלונות סגורים.

ניסיתי לפתוח את הדלת – נעולה. באקט ראשון זעקתי לעזרה. השמש כבר עמדה באמצע השמיים, העולם התחיל להתחמם, כל רגע הוא סכנה. נלחצתי, מה קורה לילד שבפנים? דפקתי בחלון – הוא לא הגיב. הרגשתי שאני משתגע, הוא ישן? או חלילה גרוע מזה?

בינתיים, לשמע זעקותי, הגיעו אנשים. כל אחד נתן עצה, ויחד הצלחנו לשבור את החלון הקדמי. אחד שחרר את הנעילה, וכל הדלתות נפתחו. בחור צעיר שלף את התינוק החוצה. הוא כבר היה במצב של נים לא נים, על סף עילפון. מתנדבי הצלה הגיעו בריצה, בדקו – והוא התחיל לבכות. זה היה בכי מרגש, כמו תינוק שנולד. בכי של חיים חדשים. בעיני ראיתי אותו חוזר מן המתים.

מישהו ביקש לאתר את הורי התינוק, ובתוך שניות ספורות כבר ראיתי מרחוק דמות עטופה בטלית, רצה, נסערת. אבא שלו.

תקופה ארוכה הוא לא פיזר בעצמו את הילדים למוסדות הלימוד. היום זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנתיים לפחות. הוא שינה את המסלול הרגיל שלו בבוקר, שלח את הילדים הגדולים, כל אחד ליעדו, ואז נכנס להתפלל. הזעקה מבחוץ הזכירה לו... התינוק! הוא שכח לשלוח אותו למטפלת...

המום, אכול מבפנים ומרוסק, הוא הגיע, מתנשף, וביקש לדעת דבר אחד – מה קורה עם הילד?

אחד המתנדבים עדכן אותו שהתינוק התעורר. הוא הגיע בדיוק בזמן. רגע אחר כך כבר הגיע האמבולנס, והאב וילדו עמדו לעלות עליו. רגע לפני, הוא ביקש לדעת מי מצא את הבן שלו. כולם הצביעו עלי.

התביישתי. אני לא אדם של דרמות וצל"שים. אדם פשוט, הולך בצדי דרכים, נותן לאחרים את קדמת הבמה.

בדמעות בעיניו הוא הודה לי, ואז עלה לאמבולנס, משאיר שובל של יללות סירנה.

*

אל התפילה הגעתי "כאן-לא-כאן", מעורפל פיזית ונפשית. קיוויתי שעוד אספיק לתפוס מניין, כנראה האחרון לאותו יום. אבל הרגשתי שאלוקים שלח לי מסר. הוא רוצה את המעשה, את המאמץ, לא את החשבונות הקטנוניים של היצר הרע שמנסה לרפות את ידי. ההבנה הזאת היתה כמו קרן אור שחדרה מבעד לחשרת העבים, מתעקשת לחמם אותי. נצמדתי אליה. רק אותה הייתי צריך עכשיו. זו הייתה תפילה מעומק הלב, כמו ילד קטן שלומד להתפלל בפעם הראשונה.

הרגשתי ב"אורות", כפי שאומרים.

אל הבית כבר חזרתי במונית, גמור, לא מסוגל ללכת.

רגע לפני שחזרתי למיטה, אשתי סיפרה לי שרופא המשפחה הקבוע שלי עזב את המרפאה. במקומו הגיעה רופאה חדשה, צעירה. היא עברה על רשימות המטופלים, והתקשרה כדי לבדוק מה שלומי, התעניינה במצבי.

אשתי סיפרה לה על העייפות הבלתי נגמרת וכל מה שקורה. הרופאה ממש ביקשה שאשתדל לבוא אליה.

לשמחתי, אחרי מנוחה רצינית בהמשך אותו יום הייתה לי הקלה בתסמינים, כך שלמחרת הצלחתי – בקושי אמנם – להתייצב אצלה. לאחר שבדקה שוב, היא אמרה שהיא חושדת שיש לי מחלה שנקראת "עייפות כרונית", ולשם כך שלחה אותי לקולגה שלה, שהתמחה באבחון.

כמה שזה היה ארוך ומתיש בשבילי – זה היה שווה. איך שהגעתי, עם כל השאלות הראשוניות, הוא עלה על זה: ללא כל ספק יש לי תסמונת העייפות הכרונית.

בשבילי זו הייתה הקלה גדולה. סוף סוף מישהו אומר שיש לי בעיה אמיתית. עם שם! יש לזה הסבר רפואי, יש מידע. אני לא פגוע בנפש, לא מתחזה, לא מחפש תירוצים. אני באמת מרגיש עייפות. ההקלה הזו שיפרה את חיי כל כך.

*

אני בהחלט נוטה להאמין שתחילת הגאולה שלי נעוצה אי שם – במאבק ללכת להתפלל למרות הכול. הצלתי נפש, וזו הזכות שהביאה אותי אל פתח הפתרון.

אז כן, יש עוד עבודה עם ההתמודדות עם המחלה – כי היא לא הולכת לעזוב, ואני צריך ללמוד לחיות איתה בשלום ובכבוד הדדי.

זה לא הולך להיות קל ולא פשוט, אבל אני יודע כמה שווה כל מאמץ לפני ה'. אני לא מתעייף מלהיאבק מול היצר. יודע שזה מה שנותן לי חיים – וזה מה שהציל חיים אחרים.