המלחמה הסתיימה בחוץ, אבל מתי תהיה הפסקת אש אצלך בבית?

המלחמה הסתיימה בחוץ. אבל בפנים? הכל עוד רחוק מהפסקת אש. אלו ימים של ווליום גבוה. כל ההתמודדויות הרגילות עם ילדים עם רגישות גבוהה, עם קשיי ויסות, עם אגרסיות ומריבות? הגיעו לשיאים ששרפו את מד הלחץ. גם האמהות שאני פוגשת, בפגישות הדרכה ובשאלות שמגיעות אלי דרך הסטטוס מספרות על ילדים שלא מפסיקים להתכתש, להעליב, להכאיב אחד לשני. מספרות בלחש ועם המון אשמה על חוסר הסבלנות שלהן, על הצעקות, על התגובות הלא מווסתות שלהן לילדים ועל הרצון לקחת ת'רגליים ולעוף לכל מקום, אפילו דרך מעבר טאבה. העולם עבר למצב שגרה, אבל הלב שלנו? עוד רחוק משם.

מה קורה כאן?

מערכת העצבים שלנו עובדת בדיוק כמו כיפת ברזל. כשהיא מזהה טיל בליסטי, היא מפעילה את מערכת ההגנה. היא שולחת מיירטים לנטרל את האיום, היא תוקפת בחזרה, ושולחת אותנו למרחב מוגן. במילים אחרות: היא זורקת אותנו למוד הישרדותי של fight  או flight  (יש עוד דפוסי הגנה, אך כעת נתמקד בשני אלו). כשהיא מנסה להציל אותנו, היא לא לוקחת סיכון: היא מעדיפה לעבוד מהר מאשר חכם, היא לא מחשבת חישובים או בודקת תוכניות מגירה. היא מגיבה, כאן, עכשיו, וחזק.

כשאנחנו בסכנת חיים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, מישהו שיטלטל לנו את המח ויזניק אותנו לעמדת הגנה. אבל כשהעצבים מרוטים,  גם איום זעיר כמו ילד שמטפטף שלוק על הרצפה שהולכת ומשחירה מרגע לרגע, עבודה שלא מצליחה להתבצע או ילדים ששרים עם ישראל חי במיטה במקום ללכת לישון (מבוסס על סיפור אמיתי) – מכניס את מערכות ההגנה שלנו לפעולה. וגם בגזרת הילדים, מספיק שהמורה לא שמעה אותו במפגש זום, חוסר בשעות שינה או ילד שמוטט את המגדל - ומערכות ההגנה נכנסות לפעולת תקיפה מיידית.

אנחנו צועקות, מענישות, כועסות, מעליבות, מתרחקות, מאשימות את עצמנו, מתפוצצות על בן הזוג, נסגרות בשירותים או מפנזטות על בריחה. והילדים? מושכים בשיער, שרים בקולי קולות, צורחים מהחלון, קורעים את הציור של האחות או מעיפים את צלחת האוכל.

את לא אמא רעה, והם לא ילדים רעים. זה הסטרס שרע, זה הסטרס שגורם לכולנו לחיות כמו בשדה קרב. זה הסטרס שעדיין רץ לנו בדם למרות שהכל לכאורה הסתיים. זה הסטרס שגורם לנו ליפול ללופ הילדים שיוצאים מויסות > ההורים שיוצאים מויסות > ילדים שמתרחקים עוד יותר מויסות וחוזר חלילה. מה עושים?

1.         עוצרים את התגובה האוטומטית - ויסות הורי הוא כח העל שלנו כהורים. כשאנחנו מווסתים – אנחנו יכולים לווסת את המוחות הצעירים והעוד-לא-בשלים שלהם. במילים אחרות, רגע לפני שהתגובה יוצאת מתוך מערכת ההגנה שלנו, להעביר אותה דרך פילטר של מסגור מחדש, עיניים טובות שמתבוננות בחמלה במצוקה של הילד ובמצוקה שלנו.

2.         ממסגרים מחדש - מבינים שהתנהגויות מאתגרות של ילדים, במיוחד ילדים עם רגישות גבוהה, במיוחד אם אלו התנהגויות שהתחילו או החמירו בעקבות המלחמה – הן התנהגויות סטרס, וכך נתייחס אליהן.

3.         מפעילים את מערכת ההיקשרות - מתבוננים בעיניים של הילד, ונותנים לאוקסיטוצין, הורמון האהבה, להאט את קצב פעימות הלב. אלו שברירי שניות שמורידות באופן מיידי את רמת הסטרס של כולם.

4.         מגיבים למצוקה ולא רק להתנהגות - אם יש התנהגות שצריך לעצור אותה לפני שיקרה נזק בלתי הפיך, עוצרים. מנגבים את הדמעות ומדביקים חזרה את השערות התלושות. אבל הצעד המשמעותי הוא להצליח להגיב לסערה מתחת שהפעילה את התוקפנות. "אני רואה שאתה מאד סוער / הלב שלך מבולבל / אתה לא מצליח להרגע. בוא נעזור לך להרגיש טוב יותר עכשיו".

ובקצרה: עוצרים > ממסגרים מחדש > מתחברים > ורק אז מגיבים, עם מבט מעמיק לקרקעית נפש הילד שלנו. וזוכרים, שגם כשפיקוד העורף כבר לא חלק מהחיים - פיקוד הלב ממשיך לשלוח לנו קריאות למרחב מוגן באמת.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות.

מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל: leah.rbach@gmail.com

לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.