ישראל גולדברג: "בלי אמונה אי אפשר להתמודד עם השכול"

"אביה יצא לכיוון הישיבה ובדרך עצר לתדלק", כך פותח ישראל גולדברג, אביו של אביה זכרונו לברכה שנהרג בתאונת דרכים. "בתחנת הדלק הייתה אישה שנתקעה עם הרכב, ואביה אמר לחבר שנסע איתו שהם לא זזים משם עד שעוזרים לה. כשסיימו ויצאו בחזרה לכביש, הרכב נתקע בסדק עמוק שהיה בכביש והתהפך. החבר יצא ללא פגע, אך אביה נהרג במקום".

אילוסטרציה

"מספר הטלפון עבר מפה לאוזן"

את הבשורה על מות בנו ישראל לא קיבל, אלא ראה בעצמו. "הודיעו לנו שאביה נפצע, ואשתי ואני מיהרנו לבית החולים. כשהגענו שאלנו היכן הוא ומה מצבו, והצוות הרפואי החל לגמגם. בדיעבד הבנו שהמתינו לרופא כדי שיוכלו להודיע לנו. לא יכולנו להמתין, אני ורעייתי נכנסנו וראינו את אביה בתוך שק. מיד הבנו".

"באותו הרגע חשתי באופן מוחשי את משמעות הפסוק מתהילים 'אל יתן למוט רגלך'. הרגשתי שרגליי לא נושאות אותי ושאני מוכרח לשבת. כשישבתי שם, פניתי לקדוש ברוך ואמרתי לו: 'את אביה לקחת, אני לא מתווכח. אי אפשר להשיב אותו, אני מבין שזו הגזירה ומה שאתה עושה אני מקבל. אך לפחות תן לנו, כמשפחה, כוח להמשיך ולעשות דברים טובים, ולהמשיך את הדרך של אביה'.

"ומשם המשכנו בחיים", נזכר גולדברג. "לא נכנסנו למערה שחורה של אבל ואין אצלנו בבית בדיחות שחורות, למשל, אלא אנחנו מקפידים שהכול יהיה בחיוב". גולדברג מתאר כי מאביה הם לקחו את התכונות של עשייה, חסד ונתינה בלי גבול. "אנשים שהיו זקוקים, נניח, לקנות רכב, מכונת כביסה או מחשב, היו שואלים אותו והוא היה מייעץ להם ועורך השוואות מה מומלץ עבורם. לדוגמה, גיסי היה זקוק לרכב, אז אביה הכין עבורו טבלה מדויקת של רכבים ובה פירט על צריכת הדלק, הכדאיות ונפח המנוע. אינני יודע מהיכן הוא ידע את כל זה, הוא פשוט היה ידען. כל מיני אנשים היו מתקשרים כדי להתייעץ, גם אנשים שכלל לא הכיר קיבלו את מספר הטלפון שלו מפה לאוזן והוא היה שמח לעזור. הוא היה אומר לי: 'אבא, אני לא מכיר אותם בכלל, אבל הם מתקשרים אז אני נותן להם את המידע. אני לא אגיד להם לא'".

את דמותו של בנו מתאר ישראל בגעגוע: "אביה היה שקט עם חיוך ביישני, אבל לצד זה הוא היה אסרטיבי והחלטי. לא היית רואה עליו את העוצמות האלו במבט מבחוץ. הוא עשה הכול בשקט ובלי לעשות רוח". גולדברג מוסיף שבנו אהב ללמוד תורה, ובנוסף היה פעיל ומעורב בכל נושא יישוב ארץ ישראל ותרם ממיטב זמנו ומרצו עבור הנושא.

ישראל גולדברג (מימין)

להחיות את הר הזיתים

כאמור, כבר ברגע בו התוודעו למותו, החליטו בני הזוג שהם לא נשברים, אלא לוקחים את הכאב העצום על אובדן בנם ומתעלים אותו לעשייה. ישראל ורונית הם הורים לשישה ילדים, כשאביה, שהיה בן 19 במותו, הוא הבכור שבהם. בנוסף, הם בעלי משרד הפרסום "פרסומי ישראל", העוסק בפרסום למגזר הדתי והחרדי. זמן קצר לאחר השבעה, הם הקימו את 'קרן אביה', שהיא שם גג לכמה פרויקטים ופועלת בדרכו של אביה בנושאים של אהבת ארץ ישראל, חינוך וחסד.

בסיור על הר הזיתים

איך בחרתם באילו פרויקטים להתמקד?

"בילדותי גדלתי במשפחה מסורתית, ובמשך השנים התחזקתי", מקדים גולדברג. "לאחר הצבא התחלתי ללמוד בישיבה בירושלים והתקרבתי לרב צבי יהודה קוק זצ"ל. הרבה מאורח חיי היום נזקף לזכותו. אביה קרוי בראשי תיבות על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אביו של הרב צבי יהודה. מלכתחילה, חשבנו לקבור את אביה בהר המנוחות, אך בננו השני התעקש שהמקום המתאים לכך הוא בהר הזיתים. ואכן זכינו, ואביה קבור בסמיכות לרב שעל שמו הוא קרוי. בעקבות קבורתו של אביה בהר הזיתים, נחשפנו להזנחה הרבה שיש במקום החשוב הזה, בו נטמנו אנשים גדולים במשך הדורות, והחלטנו להעלות את המודעות למקום".

תפילה על הר הזיתים, מימין: מירב, אמא של פדוית השבי אגם ברגר

גולדברג החל ליזום סיורים מודרכים בהר הזיתים. בהמשך, התוודע למלון שבע הקשתות שבראש ההר. המלון בבעלות ממשלתית, אך מנוהל בפועל על ידי חברה ערבית. "התחלנו לשכור את המלון לשבתות. בגלל שמדובר במלון לא כשר, זה דורש מאיתנו היערכות מוקדמת. אנחנו דואגים להביא למקום קייטרינג בכשרות מעולה, וכן את שאר צורכי השבת, ומארחים שם". בין האורחים ניתן למצוא קבוצות חיילים ומשפחותיהם, שישראל דואג לפנק ולאוורר ללא תשלום, משפחות שכולות, פצועי צה"ל ומשפחותיהם, וגם אנשים מרחבי הארץ שמזמינים מקום להתארח.

בסיור על הר הזיתים

עודפי ייצור מזארה

פרויקט נוסף, שבני הזוג גולדברג הקימו לעילוי נשמת בנם, קשור להעלאת המודעות לזהירות בדרכים. "הקמנו מתחם חווייתי בשם 'פארק הזה"ב', ובו 30 תחנות שעוסקות בכללי ההתנהגות בכביש. אנחנו מאמינים שהתנהגות נכונה בכביש קשורה קשר הדוק עם 'ואהבת לרעך כמוך'. בפארק יש סימולטורים של רכב, קורקינט, אופניים חשמליים וסקייטבורד. יש שם משקפי מציאות מדומה, חדר בריחה, חידון קליקרים, מכוניות מתהפכות ועוד. הכול סביב נושא תאונות הדרכים. כל התחנות חווייתיות מאוד, זה ממש לונה פארק שבסופו המסר נספג במשתתפים. אנחנו מאמינים שהחינוך לכך מתחיל מגיל צעיר". כרגע הפרויקט הוא במתחם נודד שמוקם כל פעם במיקום אחר, כאשר בעתיד הקרוב התוכנית היא שייכנס למשכן קבע בלוד.

פארק הזה"ב

"עוד מקום שהקמנו לזכרו של אביה הוא 'הבית של אביה' – חנות בוטיק לבגדים, שבה גם אם לשמונה ילדים יכולה להיכנס ולקנות מלתחות שלמות לכל ילדיה, לעצמה ולבעלה ולשלם בסוף הקנייה מאה וארבעים שקלים". גולדברג מספר שהבגדים מגיעים ממותגים מוכרים כמו זארה, שתורמים את עודפי הייצור. גם אנשים פרטיים, המעוניינים לתרום בגדים שאין להם שימוש בהם, מביאים אותם למקום. המקום מבוסס על פעילות מתנדבים, לצד בני נוער בעלי צרכים מיוחדים שמתנדבים בו. כל פריט בחנות עולה בין שלושה לעשרה שקלים. "ב'בית של אביה' יש מעגל שבו כולם תורמים: קודם כל, כמובן תורמי הבגדים והמתנדבים שעובדים בחנות. אבל אפילו הקונים תורמים – כי הם אמנם קונים בשקלים בודדים, אך גם הכסף הזה הולך לפנק את העובדים בחנות, שהם בעלי צרכים מיוחדים. כמה פעמים בשנה אנחנו עושים אירוע מהנה עבור אותם עובדים".

פעילות לילדים ב"בית של אביה"

אתה מתאר שקמתם מהשבעה מיד לעשייה, זו לא תגובה טריוויאלית. מהיכן אתה שואב את הכוחות לכך?

"כשאביה נהרג, הרגשתי שאני לוקח תיק על הגב ואיתו אני נכנס לעשייה. העשייה הזאת נותנת כוח, ואני מרגיש שכך אני ממשיך את העשייה שלו בעולם".

דרישת שלום מהחלל

"את עיקר הכוח אני שואב מהמשפחה", אומר גולדברג. "אשתי והילדים מעורבים כולם בפרויקטים ואנחנו עובדים ביחד, כאשר כל אחד נותן כתף בתחומי החוזק שלו. למשל, בשבתות שאנחנו מפיקים בהר הזיתים, הבת הצעירה מעצבת את מרכזי שולחנות הסעודה ואת פינת הדלקת הנרות ושוזרת פרחים, אשתי אחראית על הלוגיסטיקה והרישום, ובן נוסף ממונה על חלוקת שתייה חריפה לאורחים. כולם נוטלים חלק, ואני שואב הרבה כוח מהגיבוש המשפחתי שבעשייה הזו".

ברוח הימים, וכדי לתת כוחות למשפחות הרבות שהצטרפו, למרבה הצער, למעגל השכול בעקבות המלחמה, הקימו בני הזוג גולדברג, בשיתוף עורך הדין יצחק מירון, אתר בשם "למלא את החלל". באתר מצויים שמות חללי המלחמה, כשעל כל אחד מהם מופיע פירוט, שנכתב על ידי בני משפחתו, ובו מעשים טובים שנהג לעשות. מי שמעוניין להקדיש מעשה טוב לעילוי נשמת החלל מוזמן לציין זאת באתר, ובני המשפחה יקבלו הודעה על כך.

הדלקת נרות במלון "שבע הקשתות"

"אפשר לקחת גם דברים שממילא עושים, רק פשוט להקדיש את זה לעילוי נשמת אותו חייל. זה מחזק מאוד את המשפחות, מעודד אותן, והן מוקירות טובה על זה. באופן הזה הן מקבלות כל הזמן דרישת שלום מהחייל שלהן, הגיבור שלהן, ורואות שהוא ממשיך לחיות במעשים טובים ובלב של כל אחד ואחד. זה גם מחבר את הציבור לגיבורים, שהם לא אנשים פרטיים, אלא נהרגו בשביל להציל את כולנו ולשמור על כולנו ולשמור על ארץ ישראל". גולדברג מוסיף: "זה דומה מאוד למה שאנחנו עושים כל הזמן עם אביה, אבל עכשיו זה עם כל הגיבורים. יש כמעט 900 גיבורים שנהרגו, שזה דבר נורא ומספר עצום, אז חשבנו שזאת הדרך שאפשר בה לחזק מעט את המשפחות וגם להנציח את החללים בחיי המעשה".

מהם האתגרים בהתמודדות עם השכול?

"האתגר המרכזי הוא 'שהמתים לא יהרגו את החיים'. כלומר, שההתעסקות בשכול לא תהיה דומיננטית יותר מהדאגה ליתר הילדים ולנכדים. זה חוט דק, בין להתעסק יותר מדי עם המתים ובין לדאוג להנציח אותם באופן ראוי, וצריך להלך בזהירות על החוט הדק הזה.

"אני חושב שהשיטה שאנחנו פועלים היא לא דרך התבוססות בעצב, אלא דרך עשייה שמחה שבה מעורבת כל המשפחה", ממשיך גולדברג. "אך גם כאן, יש סיכון. ילד עלול לחשוב: 'כל הזמן מתעסקים עם אביה, ומה איתי?'. ברוך השם, כל ילדינו רואים את האתגר, מעורבים ושותפים, אך לצד זה עדיין חשוב לשמור על האיזון הנכון.

"אתגר נוסף שישנו בשכול הוא הצורך לשים לב לכך שאף אחד מבני המשפחה לא נפגע ונותר מאוחר, שקוע באבל. יש לנו אחריות לראות שכולם במצב טוב, על הרגליים, חיים, מתפתחים ומתקדמים. בנושא הזה למדתי שאם ראש המשפחה חיוני וממשיך קדימה – זה מקרין ומשפיע על המשפחה כולה".

הצגה בפארק הזה"ב

"לשמור על ראש מורם"

גולדברג מספר על משפחות שכולות שהוא מזמין להר הזיתים, אך הן ממאנות להגיע. "יש הורים שכולים שאומרים לי: 'ישראל, אנחנו לא יוצאים מהבית', וכך הם מסתגרים במשך תקופה ארוכה". הוא משתף על המאמצים שהוא עושה על מנת לשכנע את המשפחות לבוא בכל זאת, ומציין כי במידה והן מגיעות – מתחולל אצלן מהפך. "אנשים חושבים ששכול פירושו הסתגרות, ולפעמים באמת יש מין דחף כזה להסתגר ולהתכנס. כל אחד מעבד את האבל בצורה אחרת. לכן אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל סביבנו, ולבחון אם אין מישהו שהוא מכונס וסגור מדי. זה עלול להביא לדיכאון ולהידרדרות, וזה לא בריא".

אתגרים נוספים שמונה גולדברג, על קצה המזלג, הם העלויות הגבוהות של הפרויקטים, וכן האתגר 'להדביק אנשים בשליחות', כלשונו. הוא מתאר בקצרה כיצד לאנשים יש לפעמים נטייה להתנער מלעזור, מתוך תחושה שהעניין קשור למשפחתם בלבד. "הר הזיתים זה לא עניין שלנו, אלא עניין של כולם", חשוב לו להזכיר.

לסיכום, אומר גולדברג: "האתגר בשכול הוא לשמור על ראש מורם, עשייה טובה וברוכה, ואמונה גדולה. אנשים חילונים אומרים לי: 'אני מקנא בכם, לנו אין במה להיאחז, ולכם יש אמונה. האמונה נותנת לכם כוחות'. ובאמת, בלי אמונה אי אפשר להתמודד, חד-משמעית".