אברהם שפירא: "ברור לי שהדיכאון יעבור, ועוד אחזור לתפקוד מלא"

אחרי שנה של מילואים אינטנסיביים כעוזר ראש מטה הרבנות, אברהם שפירא הגיע לברית של בן אחותו. כבר מכניסתו לאולם הוא חש שמשהו בהרגשתו הכללית שונה משהכיר. באופיו הוא אדם משפחתי, חברותי למדי ונמצא תמיד במרכז העניינים, אולם באירוע הזה הוא נותר אדיש לסובבים אותו.

במהלך הברית, כובד שפירא להניח את התינוק על כיסא אליהו. "שמתי את התינוק על הכיסא, ופשוט הסתובבתי והלכתי. התינוק התגלגל, והמוהל תפס אותו ברגע האחרון. אני אדם אחראי, קשוב ומבין סיטואציות, כך שזה לא אופייני לי בשום צורה, פשוט לא אני", הוא נזכר. גם בהמשך האירוע הוא רק רצה לשוב הביתה ולהיכנס למיטה.

הברית הייתה ביום שישי. אחרי שבת עם תחושות כבדות במיוחד, שפירא קם בראשון בבוקר, עלה על הרכב ונסע כרגיל למילואים. בדרך הוא התקשר לחבר טוב. "אמרתי לו שאני מרגיש שמשהו פשוט לא עובד, ואני צריך איתו כוס קפה. הוא הגיע, ראה אותי ואמר: 'אברהם, אתה צריך טיפול – והיום'".

"ראיתי הכול והייתי מנוע מלעזור"

שפירא, תושב בית שאן בן 43, נשוי לסמדר, אב לשמונה וסב לשתיים. בשנים האחרונות הוא ניהל פרויקטים בחברת נדל"ן. פתיחות ואומץ תמיד היו חלק ממנו. תכונות אלו הביאו אותו לתרום כליה לפני כ-13 שנה, ולהיות בין ראשוני התורמים בתקופה ההיא. אותן תכונות גרמו לו לא להסתיר או להתכחש להתמודדות הנפשית הלא פשוטה שעוברת עליו בימים אלו.

בשמחת תורה, כאשר הודיעו בבית הכנסת שיש אירוע בטחוני גדול בדרום ושעל חיילי המילואים לפתוח את המכשירים הניידים, גם שפירא עשה זאת. בתפקידו הוא שימש כחלק מסגל הרבנות בפיקוד מרכז. "אני בלוגיסטיקה של הרבנות ומסייע בכל מיני פרויקטים ובכל מיני דברים שצריך", הוא מסביר.

"במוצאי שבת, התקשר אליי הקולגה שלי במילואים. הוא הודיע לי שהוא יורד למחנה שורה, בו עסקו בזיהוי החללים, וביקש שאקח אחריות על פיקוד מרכז". תחת פיקוד מרכז היו שלוש אוגדות, שניהלו את הלחימה בדרום ובצפון – סדר גודל של עשרות אלפי חיילים.

יומיים לאחר פרוץ המלחמה, הגיע שפירא לראשונה לשורה, המשמש כבסיס של חיל הרבנות הצבאית. "חשוב לציין שאני כהן. בכל עיסוקיי ברבנות מעולם לא נכנסתי לכל עניין זיהוי החללים. לשורה באתי לצרכים לוגיסטיים – לספק לוגיסטיקה לאוגדות שלנו שמתמרנות בדרום.

"זו הפעם הראשונה שראיתי טיפול בחללים. נחשפתי למשאיות עם הרבה מאוד שקים שבתוכם חללים, וגם לטיפול בהם. היה עומס כל כך גדול, שטיפלו בחללים גם בשטח פתוח. תחת כיפת השמיים כהן יכול להתקרב עד למרחק של שני מטרים, ומשם ניסיתי לעזור ככל יכולתי.

"לימים יתברר שזו אחת מהנקודות שגרמו לי לטראומה. ראיתי הכול, אבל לא יכולתי להיות חלק מהכוח המטפל. יש לי תמונה שממש חוזרת אליי, ובה אני יושב מחוץ למשאית והנשמות רוצות שיטפלו בהן, אבל אני מנוע מלגשת".

במשך חודש הוא הגיע לשורה בתדירות גבוהה, מילא את תפקידיו הלוגיסטיים עם האוגדות שתחת אחריותו, ופנה לסייע במה שיכול. "החל מעזרות הכי קטנות, כמו לפרוס בד יוטה כדי לשמור על כבוד החללים בזמן הטיפול".

"זה נראה לא טוב"

כעבור כחודש, רב פיקוד מרכז – תחתיו שפירא עבד – מונה לראש מטה חיל הרבנות, ושפירא הצטרף אליו כעוזר. העבודה הניהולית בתקופה ההיא כללה עיסוק מוגבר בתרחישים קשים אפשריים והיערכות לקראתם מבחינת טיפול בחללים.

בתפקידו החדש, שפירא היה במגע תדיר עם ההיערכויות הללו. הוא מתאר חישובים מדוקדקים של כמות החללים שיכולה להיכנס במקומות השונים, חשיבה על דרכי הגעה של משאיות חללים, ובכלל עבודה סביב הציר הלוגיסטי והתפעולי של מקרי מוות.

אפשר לומר שנגעת כמעט יום-יום בעיסוק במוות?

"כן".

כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, שפירא החל להתנזר מאכילת בשר. הגורם להימנעות היה הריח הנורא ששרר במחנה. שלב נוסף בטראומה נרשם בעקבות אחד מביקורי השטח. "פתאום התפרץ לי משהו חדש. בכל מקום שהייתי רואה מדפים רחבים – כמו במחסנים – הייתי מחשב כמה חללים אפשר לאכסן שם. במשך תקופה פשוט נמנעתי מלהיכנס למקומות שיש בהם מידוף מוסדי".

את כל האירועים הללו, שפירא פירש כתגובה טבעית לסיטואציה המורכבת. שנה מתחילת המלחמה, הטראומה התפרצה במלוא עוצמתה בברית המילה של האחיין. יומיים לאחר הברית הוא כבר החל טיפול אצל פסיכולוגית. "היא אמרה לי: 'תשמע, זה נראה לא טוב. תבוא אליי ביום שלישי בבוקר עוד פעם'. כשהגעתי הביתה, לא הצלחתי לעלות את המדרגות מהסלון לחדר השינה. לא היה לי כוח בגוף לעשות אפילו את זה", הוא מתאר בכאב.

"אני חי בזכות אשתי"

בפגישה הבאה עם הפסיכולוגית, הוא אובחן בוודאות כסובל מדיכאון חמור. היא אסרה עליו לנהוג, ואשתו ובתו באו לאסוף אותו בחזרה הביתה. היא גם נתנה לו רשימה קצרה של כללים, שעליהם יהיה חייב להקפיד מעתה. "היא חייבה אותי להתקלח פעם ביום, ולשבת ליד האוכל עשר דקות". שפירא מספר כי האוכל אכן לא עניין אותו, והוא לא אכל במשך ימים שלמים.

הדרך למציאת הטיפול הנכון לא הייתה קלה. הפסיכיאטרית הראשונה אליה הלך התגלתה ככתובת הלא נכונה. "כשאימא שלי שאלה במה אפשר לעזור, אמרתי לה: 'אימא, אני צריך פסיכיאטר טוב בדחיפות'".

באיזה שלב אתה משתף את הוריך בהתמודדות?

"שיתפתי בהכול מההתחלה. הכול היה מדובר, ולא הסתרנו כלום. אני לא תופס את ההתמודדות כמשהו מבייש". הוא מוסיף כי מהרגע הראשון מצבו היה קשה, כך שההסתרה ממילא לא באה בחשבון. "ביום אחד הפכתי למעין מת במיטה".

ואיך המשפחה הקרובה שלך הגיבה?

"בזכות אשתי אני חי. היא מדהימה". הוא משתף שבתקופה הראשונה הוא נותר להתגורר בבית, ואשתו ובתו הבכורה דאגו לטפל בו. "את האקדח פירקתי ונתתי לאשתי כבר ברגע הראשון. היא עשתה בחכמה והלכה להפקיד אותו אצל השכנים. בשלב קצת יותר מתקדם, ובהוראת הפסיכולוגית, היא הרחיקה ממני את כל התרופות, ונתנה לי רק את הכדור שהייתי אמור לקבל בשעה היעודה".

באחד מהימים הקשים, כאשר נפשו לא עמדה בכאב, שפירא יצא מהבית עם מכשיר נייד מכובה. "הלכתי לאזורים של אתרי בנייה, שלא על מנת לחזור. בסוף, ברוך ה', נכנס לי שכל. הפעלתי את הטלפון והתקשרתי לפסיכולוגית. באותו שלב המשטרה כבר הייתה מעורבת, והוציאו חיפושים".

באותה סיטואציה, ולפי הפרוטוקול, אקדחו נלקח ממנו. "המשטרה תפקדה שם באופן מדהים", הוא מפרגן. "הם היו חייבים ללוות אותי הביתה ולקחת ממני את האקדח, אבל הם עשו זאת ברגישות רבה. בסוף האירוע הודיתי להם, והם ענו: 'תודה לנו? תודה לך. אתה חייל שמתמודד אחרי מה שנתת למען עם ישראל, ואנחנו עושים את המעט בכדי לעזור לך'".

"מחלה שקופה"

לפני כשנה, פרסם שפירא פוסט מצמרר ברשת: "גם אני פצוע מלחמה. את הפציעה שלי לא רואים. לא יורד לי דם. לא חסר איבר. פשוט בלב שלי פקע מיתר". הוא מסביר כי הפוסט נכתב כאשר הדיכאון "הרים ראש", כחודשיים לאחר שהתפרץ. הוא נאלץ לצאת מהבית, שכבר לא היווה עבורו מקום בטוח, ולהיכנס לאשפוז.

"אני יודע שכדי להירפא אני צריך לעבור דרך חוויות קשות, והדבר לא פשוט בכלל. יש טיפולים שיכולים להשבית אותי לימים". הקושי מתבטא בצורך מוגבר בשקט. "קשה לי עם הרבה אנשים, גם כשזו המשפחה הקרובה והמתוקה שלי.

"לפני הדיכאון, הייתי מעביר שני שיעורים בכל שבת, ואילו היום אני לא מסוגל ללכת אפילו לתפילות במניין. היינו השבת אצל אחותי, והחלטתי שאנסה ללכת לתפילה, אבל במהלכה חטפתי התקף חרדה וחזרתי סמרטוט. לתפילה בבוקר כמובן שכבר לא הלכתי".

אתגר נוסף ששפירא מזכיר קשור לשקיפות של המחלה. "ברחוב אני שם מסכה, ולא רוצה להוציא את כל מה שקורה אצלי בפנים. האדם שבחוץ לא רואה את זה, ולא מבין למה אני לא יכול להגיע לתפילה, למשל. 'ראיתי אותך, ואתה נראה כרגיל'. הוא לא רואה עד כמה אני מתוח וקרוע מבפנים. כשכוח החיים לא נמצא – אין יכולת. אין קשר למה אתה רוצה. אתה פשוט לא יכול לזוז".

מה נותן לך כוח לחיות למרות הקושי והסבל?

"בבסיס, יש בי רצון מאוד גדול לחיות, מתוך אמונה שעוד יהיה טוב. ברור לי שהדיכאון יעבור, ואני עוד אחזור לתפקוד מלא. עבורי הדבר לא בסימן שאלה. כמה זמן ייקח – אין לי מושג. אבל זו רק שאלה של זמן. היכולות עוד יחזרו, גם אם הן לא קיימות היום. יש שבר גדול שנמצא בתוכי. צריך לתפור מחדש את השבר בלב, בעזרת אנשי מקצוע טובים, ופשוט עושים את האיחוי לאט-לאט".

אברהם שפירא ומשפחתו (קרדיט: עמנואל מימון)

"הגרף כל הזמן כלפי מעלה"

אתה מרגיש התקדמות ושיפור?

"לגמרי. הגרף הוא כל הזמן כלפי מעלה, גם אם בקצב איטי. כמובן, יש גם גלים, והם מאוד קשוחים.

"אני חושב שבאיזשהו אופן אני אבא יותר טוב ממה שהייתי לפני כן. אני מתמודד עם קשיים שהם בלתי אפשריים, ולמרות זאת אני מתרגש ללמוד ולהיות אבא יותר טוב. האם אני מצליח בכך עם כל הילדים? ברור שלא", הוא מבהיר. "מן הסתם, הילדים שבבית חווים יותר גם את הזמנים היותר טובים. אבל בסך הכול המצב משתפר. רק שזה מאוד בקטן ולאט, ומצריך המון סבלנות".

איך תרצה שנסיים?

"אני כל הזמן חושב: מה היה קורה אם הייתה חסרה לי רגל? הרי לא הייתי מתבייש בזה ולו לרגע. אז לא חסרה לי רגל, אבל אני מתמודד עם נפש שבורה. למי שחווה בעבר, או שחווה בהווה התמודדות נפשית, חשוב לי שתדעו: אתם לא אשמים וזה לא בושה. מותר וחשוב להכיר במצבכם ולחבק את מה שאתם עוברים כרגע".

שפיר מוסיף וקורא לחברה להסתכל מסביב על אנשים שקשה להם: "תכירו בכך שזה קושי שאתם לא מבינים אותו. אתם לא צריכים להבין את הקושי כדי לתת תמיכה. אתם יכולים פשוט לשאול: מה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילך?

"ולאנשים שהכי קרובים למתמודדי הנפש, אני יכול לשתף בתובנה שהגעתי אליה די בהתחלה: אל תדברו בסימני שאלה – דברו רק בסימני קריאה. אם אתם חושבים שהוא רוצה קפה, תביאו לו קפה. מקסימום הוא לא ישתה אותו, אל תיעלבו. תנו המון תמיכה והמון מרחב.

"אם יש לכם חברים מתמודדים – אל תעזבו אותם. אמנם הם רוצים לנתק כל קשר חברתי, אבל זה רק כי קשה להם. תשאלו אותם: 'מתאים לך שאבוא? אקפוץ רק לדקה לשתות איתך כוס קפה וללכת'. גם אם ענו לך עשר פעמים בשלילה – תשאל: 'אני יכול לשאול שוב בעתיד?', ואם כן – תמשיך לשאול. פעם אחת כזאת שתבוא יכולה להציל מישהו בדיוק ברגע שחור. חברות טובה יכולה להציל חיים".