שווה סיפור: לב לאחים

שנות הבגרות שלי אופיינו בגלים סוערים של רגשות שלא הכרתי כל כך קודם. עד אז הייתי בחור אפרורי מעט, אולי שקוף. לא הרגשתי שאני חשוב, שאי מי זוכר אותי בכלל. הייתי מהקטנים בבית, כל אחי ואחיותי הגדולים נשואים. תשומת הלב היתה מופנית אליהם ואל האחיינים שלי, חלקם ממש בגילי. לא ראיתי את עצמי אטרקטיבי מולם, ובכלל, וכשהמסע האישי שלי לעולם המבוגרים הגביר הילוך, מצאתי בי עוצמות שלא ידעתי להרגיש קודם, מבול של רגשות שלא הכרתי את שמותם. הם הבהילו אותי. פתאום הונעתי בכוח אחר, ועם כל הפחד והבהלה, הרגשתי שאני נהנה להרגיש שיש כאן משהו שחי וקיים אצלי, ואני מכיר אותו לראשונה. עם הכוח הזה התחלתי לשנות מוסכמות. פתאום אנשים שמו לב אלי. כבר לא הייתי השקט, הנחמד, המונוטוני, זה שהכל בו מובן מאליו. התחלתי להפגין נוכחות שעד מהרה גם הבהילה אנשים מסוימים. זה לבד שיכר אותי. תשומת הלב שנחתה עלי היתה כה רבה, שלא רציתי להפסיק אותה.

אך ככל שעבר זמן, הבנתי שיש מחיר לכל דבר, גם לזה. אני מאבד דברים חשובים אחרים על הדרך. הגערות והרמיזות היו פוגעניות, והמבטים הטרודים של הורי לא הוסיפו לי הרבה. הבנתי שאני מידרדר על ריק, וכדאי לי לחשב את המהלכים קצת אחרת.

מאז שגיליתי את אלה שהשוליים מתחככים בהם תדיר, הרגשתי שווה, בגובה העיניים. החברות איתם היתה מזמינה ועממית, מה שנתן לי המון, והאמת, ידעתי, וגם הם, שאני קצת יותר מהם, כמעט בכל תחום, וזה לבד הוסיף לי הרבה ערך וכבוד. לא הייתי מסוגל לעזוב אותם. החלטתי לנקוט ב"שב ואל תעשה", לא פה ולא שם. תלמיד בסדר, כמצופה, אבל עדיין שומר על קשר עם המעגל הקרוב אלי ביותר.

וזה לא היה סתם. הכרתי כל נפש שם, ידעתי כל לב, מכיר את כל מה שמטריד, את החולשות והחוזקות. ודווקא לכן ידעתי שאם אני לא אלמד עם דודו עשר דקות ביום שמירת הלשון – הוא לא ילמד כלום, הוא כבר לא יהיה כאן. ואם רוני לא יקבל תמיכה ועידוד על המאמצים שלו ללכת לשיעורים בישיבה החדשה שלו – הוא לא ימשיך ללכת. אם לאריק לא תהיה אוזן קשבת לשמוע את כל הכעסים על ההורים והמשפחה שלו, ש"עושים ברדק על כלום וממררים לו את החיים", כלשונו, זה רק ילך וידרדר, בסוף לא יהיה את מי לתפוס. אפשר לומר שלקחתי אחריות עליהם. אבל אנשים בחוץ לא ראו את כל האמור. זה היה ביני לבין עצמי. הם ראו את הסגנון, החברה שלא מתאימה לי, כביכול, והתחילו שוב לנגן, לבקש, לרמוז. זה העיק עלי, בעיקר ההורים.

לא באמת הרגשתי שיש מישהו שמבין אותי. חזרתי לאפור המוכר, מתנתק במרמור ממשפחתי. הסתובבתי בפרצוף חמוץ, משתדל לחמוק בכל פעם אל מי שהרגשתי במחיצתו מוערך – דודו, רוני, אריק וכל השאר.

לילה אחד פגשתי את דודו אחרי הלימוד המשותף, וראיתי שהוא לא מונח כאן, משהו עובר עליו. שאלתי אותו בחבריות מה המצב, מנסה לקושש ממנו איזה פסיק של מידע. הוא נותר מהורהר, המועקה רבצה עליו. "התחלתי לעבוד", הוא אמר לי. הבטתי בו בפליאה. "עבודה זה משהו משמח, לא? אז למה אתה עצוב?", הוא שתק, נאנח. אחרי כמה שניות הוא סיפר על עבודה לא פשוטה, בגבול האפור – פלילי, במילים מכובסות. אבל האמת – הוא נכנס ללוע הארי, עוד רגע והוא גולש לקרביו. נבהלתי. איך זה קרה? האם חסרים מקומות עבודה לחבר'ה צעירים כמוהו?

הוא נאנח שוב. סיפר על עסקה כושלת שניסה לקדם, הסתבך ונעשה בעל חוב. בשביל הכבוד, הוא החליט להחזיר לבד את החוב, מבלי להזדקק לעזרה חיצונית. מישהו ששמע את המצוקה שלו הציע לו הצעה מפתה – הלוואה מידית, בתנאים נוחים. דודו התמים הסכים לאלתר, לא חשב לרגע על מה הוא חותם בכלל, העיקר שייכנס כסף והחוב ישולם. מול הלוואה מסודרת, כך לפחות חשב, הרבה יותר קל להתמודד. אבל דבר אחד הוא לא ידע: הוא חתם עם השוק האפור. מאז אין לו יום ולא לילה. ריביות רצחניות קופצות מול העיניים שלו, וזה הגיע לסכום שאין לו אפשרות אפילו לבקש מהוריו, שגם כך לא סוגרים חודש. בצר לו הוא החליט לחפש עבודה שתכניס לו כמה שיותר. מתברר שיש הרבה נשמות "טובות" שמזהות הזדמנויות, וגם כאן הופיע המלאך, והציע לו עבודה משתלמת.

זו היתה עבודה מלוכלכת, שפוצעת את הנפש והדעת. אי אפשר לשרוד בה מבלי להיפגע, אבל דודו לא יכל לחשוב הרבה, הוא היה חייב כסף, והוא רצה לסיים עם זה.

הייתי המום. מה הבחור הזה עובר, ורק עכשיו הוא מספר...

דיברתי על לבו שיעזוב את מקום העבודה הזה. הפרנסה תבוא בדרך אחרת. אבל הוא בשלו, לא מוכן לשחרר, רועד מכמה דמויות מאיימות בצמרת.

חשבתי שוב ושוב, ואז שאלתי אותו מה גובה הסכום שהוא צריך כדי לצאת ממקום העבודה הזה ולנתק קשרים באופן סופי מאותם גורמים. הוא צחק בתחילה, אך כשראה שאני רציני, הוא נקב בסכום.

זה היה סכום גבוה, אבל הגיוני. הוא כבר הצליח לכסות את מרבית החוב. ואז הגיעה ההצעה שלי.

"אני משיג לך את הסכום, ואתה עוזב אותם לצמיתות. כולל החלפת נייד וכל מה שצריך כדי לומר ביי. זה אומר גם לערב מבוגר אחראי שיעזור לך לבצע את זה". הוא צחק. אמר שאני טוב לב, אבל תמים מדי. "מאיפה תשיג את הכסף?", שאל. האמת, לא היתה לי תשובה. אבל החלטתי לנסות. לא יודע מאיפה זה הגיע לי. "תשאיר את זה לי", אמרתי לו. הוא דחה אותי שוב ושוב, ואני נכנסתי לזה חזק כל כך שלא הייתי מסוגל להרפות.

"אתה רוצה לדפוק את כל החיים שלך בשביל כבוד", הטחתי בו. הוא הביט בי, חצי פגוע, "ככה אתה רואה אותי?", אמר. "תן לי לנסות, מה אכפת לך?", קראתי. הוא חשב רגע, ואמר: "אוקי, אני לא אמנע ממך. אבל אני יודע שהסיכוי שתצליח להשיג סכום כזה הוא הזוי". "אז עשינו הסכם? אני על הכסף, אתה מערב גורם שלישי ומתנתק מכול הרעים האלה?". קרבתי יד ללחיצה. דוד, מהוסס, הושיט את ידו. את המבט הוא הסיט. ידעתי למה. היו שם דמעות.

רגע אחרי, הבנתי את ה"ברוך" שהכנסתי את עצמי אליו. מאיפה אני משיג סכום כזה?! אני לא עובד, ואין לי אבא ואמא עשירים. התפללתי לה', אבא של כולנו, מבקש שיעזור לי, אני רק שליח. בבית החלטתי לעשות צעד ראשון. כתבתי במייל המשפחתי שלנו: "למי יש מעשרות?", כאשר אני מתכוון קודם כל לקושש מעשרות ממי שיכול, ואחר כך לחשוב איך אני מתקדם מכאן הלאה.

כתבתי את ההודעה, והלכתי לישון. בבוקר, טרוט עיניים, רצתי לישיבה. תפילה, לימוד – ואני רואה יותר מעשרים שיחות שלא נענו, כולן מהמשפחה שלי. אחים, אחיות, אפילו אחיינים גדולים, כולם הופיעו על הצג. נבהלתי. מה יכול לגרום להם להתקשר אלי ככה? הרצתי תסריטים בראש, אבל הצלחתי ללכת איתם הרבה, כי עוד שיחה נכנסה. אחי הגדול על הצג. "אבי, מה קורה?", הוא שאל, לחוץ. "ב"ה", עניתי, תמה. מה קרה לו באמצע היום? הוא לא מהאנשים שמתקשרים אלי סתם כך... "ראיתי שאתה מחפש מעשרות, האם הכל בסדר? צריך עזרה או משהו? אל תחשוש, אנחנו נעזור במה שצריך", הוא אמר. נשארתי המום, לא מאמין מה חוללתי במשפט אחד. "ל...א", גמגמתי, מנסה לסדר את המילים הנכונות בפה. מה אני אומר לו? "זה בשביל חבר", אמרתי בסוף. הוא לא ויתר, ביקש הסבר. לראשונה בחיי שיתפתי את אחי הגדול בחיי החברה שלי. והוא דווקא הביע הרבה אמפתיה.

אבל הוא לא היה היחיד. מבול של טלפונים הגיע אלי. לכולם אמרתי אותו הדבר, מסביר על חבר שנקלע למצוקה. והם התגייסו. כולם. כל האחים והאחיינים עשו יד אחת, ועזרו לי להגיע ליעד שלי. פתאום הרגשתי חום שלא שמתי לב אליו קודם. הייתי, כנראה, מרוכז יותר מדי בעצמי, מכדי להבין עד כמה אני חשוב במארג המשפחתי, כמה אני חשוב בעצם היותי. הדאגה הכנה שלהם אלי חיממה לב. הבנתי שפירשתי את המציאות ממבט אחר, שונה. אולי היה אפשר אחרת. אלוקים שלח לי את דודו כדי שאלמד להעריך את מה שיש לי.

הגעתי אל היעד, מגיש לדודו את מלוא הסכום. הוא היה המום. "עכשיו התור שלך לממש את ההבטחה", אמרתי לו. גם כאן התגלתה האחווה המשפחתית. האחים שלי עטפו את דודו, מחברים אותו לאן ולמי שצריך. בזכותם הוא חזר לנשום, להיות בן אדם, ואני הייתי גאה בזכות הזו שקוראים לה משפחה, בצבע שנכנס לחיי.

זה הרים אותי כל כך, שכל החברים שהלכתי איתם כדי להרגיש טוב כבר לא חסרו לי. גדלתי, הצמחתי עמוד שדרה, התחברתי לשורשים שלי, נטוע חזק. שום רוח כבר לא יכולה לי.