הכאב שצריך להגיע – יגיע. השאלה היא רק מאיפה את בוחרת שיגיע

סיפר לי אדם יקר אחד, שהיה אחראי במשך שנים על קופת הצדקה בקהילה, וביקש לעזוב את התפקיד. הלחץ, ריבוי המשימות, העול והאחריות הכבידו עליו מאוד. הוא הרגיש עייף, שחוק, ורצה מעט מנוחה. הוא הלך אל הרב שלו ושיתף אותו ברצון להפסיק.

אבל הרב אמר לו דבר מדהים: הצער, הקושי והעול שעל כל אחד מאיתנו לעבור בחיים – נקבעו מראש. כל אדם וה"כוס" שלו, כוס שבמשך שנות חייו מתמלאת לאטה עד השפה בצער, בהתמודדויות, בניסיונות. אי אפשר לברוח מכמות הקושי שנגזרה על האדם. אבל – אמר הרב – האדם יכול לבחור מאיפה יגיע אליו הכאב והעול הזה.

הצער יכול להיות מכאב אישי – חלילה צער מהילדים, מחולי, מקושי נפשי או ממצוקה כלכלית, והוא גם יכול לבוא מעול הציבור – מהמאמץ לעזור לאחרים, מהעומס בגיוס תרומות לנזקקים, מהתמודדות עם מצוקות של אחרים, מהכאב שאתה נושא בלב כשאתה רואה סבל בעולם ומתפלל עליו.

הקושי יהיה, ובדיוק בכמות שנקבעה לך. אבל יש לך בחירה: האם לשאת את הצער שלך לבד, או להפוך אותו לעול של חסד ושל עשייה למען הזולת.

וזה מזכיר לי את דבריו המפורסמים של מרן הרב קניבסקי זצ"ל, שהבטיח: "מי שיסייע לילדיו של הקב"ה – הקב"ה ישמור על ילדיו שלו."

מי שפותח דלת לילדים שזקוקים לכך, מי שפותחת לב לסביבה ולמי שמחפש חיבוק או מילה טובה – הקב"ה מחזיר לה בכפל כפליים, וממלא את חייה באור, שלווה וברכה.

בהכשרה שלי אני אומרת לתלמידות שוב ושוב: נכון, כשאת עובדת עם נערות במצוקה, את נחשפת לדברים קשים וכואבים שיש בעולם... את נושאת על הלב כאב וצער שאינם שלך – וזה לא קל. אבל תדעי שהכאב הזה שאת לוקחת על עצמך, נחשב גם הוא לחלק מה"כוס" שלך. ובמקום שהכאב יבוא ממקום של שבר, הוא בא ממקום של חסד ושל נתינה (כל זה מלבד הסיפוק האדיר שיש בלהיות האיש במקום שאין איש).

וגם אם את לא מנהלת קופת צדקה גדולה, לא מטפלת בנוער בסיכון ולא קשורה לאף ארגון חסד כזה או אחר, עדיין יש סביבך הרבה-הרבה נשמות שישמחו לאוזן קשבת, מילה טובה, עזרה פיזית או תמיכה כספית. וכל טוב כזה שאת מרעיפה, נותן לשני הרבה כוח, וגם חוזר אליך וממלא לך את הכוס..