רגע לפני שיצאתי מן הבית על כיסא הגלגלים – קיבלתי רגליים קרות

באוויר - הריח המשחרר של "בין הזמנים". מנהג ישראל קדושים לצאת אל מחוץ לתחום, להביא מעט מרגוע לגוף ולנפש, אחרי מאמץ מייגע של שנה שלמה. וכך, אף בביתנו מורגשת התכונה לקראת הנסיעה השנתית אל העיירה הגלילית חצור.

שעות הבוקר המוקדמות. בני משפחתי עומדים סביב הרכב, לאחר שזה התמלא במחצית מתכולת הבית, כשכל מקום פנוי נוצל עד תום. ברגע שלפני האחרון מריצים סקירה אחרונה, לוודא שלא נשכח אף פריט, והשאלה המוכרת נזרקת אל החלל – "האם לא שכחנו כלום"?

ואז, לפתע, צץ כמו משומקום אביזר גדול ומגושם, רב ממדים – הפריט האישי הטרי שלי – כיסא הגלגלים, זה שהולך להיות החבר החדש שלי, צמוד אלי באופן קבוע. אני שואל בעדינות ובקול נמוך: "האם נותר מקום לזה?".

* * *

לאחר ההחלטה הנועזת לשבור את מחסום הפחד, ולהורות לעצמי לראשונה על שימוש של קבע באביזר עזר של מוגבלים, ידעתי בעצמי כי אין ברשותי תעוזה כה חריגה, להופיע ביום בהיר בתוככי הבית כשאני יושב על כיסא של נכים, וודאי לא לצאת כך בגאון אל רשות הרבים, בהופעה ציבורית רבת משתתפים, בפרט כשאני מתגורר בעיר שוקקת חיים, ובכל רגע של שהייה במרחב הציבורי – אני חש תחת עיניהם הבוחנות של הסובבים אותי, מה שוודאי מוסיף פחד ובהלה לאירוע שכזה.

לא נותר לי אלא להמתין לעיתוי נכון ומדויק, כשאז, בתזמון מתאים, יהיה נעים יותר לקפוץ אל המים הרותחים, ולעשות את "טבילת האש" הראשונה.

על הרקע הזה, צמד המילים "השגחה פרטית" מתאים באופן מדויק לעיתוי המושלם, שכמובן תוכנן מראש ע"י עילת העילות וסיבת הסיבות.

כשכל הסובבים אותי במצב של קייט ונופש, האוירה משוחררת, התרבות הזמנית בנוהל מוצהר של חריגה מהמוסכמות. כל אחד מוצא לעצמו את הדרך המקורית האישית לחרוג מעט מדפוס החיים הקבוע, ולו כדי לתת לנפש רגעים של קורת רוח. אמצא אף אני את הדרך האישית שלי לנפוש, והפעם עם "ציוד מתקדם".

בתוכנית שלי, הייתה זו תקופת הסתגלות קצרה, בתקווה שמיד לאחר מכן, המים הרותחים שלתוכם אקפוץ יצטננו קמעה, וכך אוכל לקבוע את מושבי באופן בטוח ויציב במסגרת החדשה הזאת.

אכן, תקוותי לא נכזבה. שלב ראשון עבר בהצלחה. מצאתי את עצמי שעות נוספות בחצר ענקית רחבת ידיים, כשלמולי נוף גלילי עוצר נשימה, מרשה לעצמי לסקור אותה שתי וערב, בוחן כל פינה וממשש כל אבן, כאילו גיליתי זה עתה יקום חדש.

ההופעה הציבורית הראשונה אף היא עברה בשלום, כשאני "הולך" בין אנשים ונדמה כאחד מהם, שוכח שאני בעצם יושב ולא הולך. מסביבי אף לא אחד שיודע את עברי, ושום דבר חריג לא מתרחש כאן.

אך לכל זמן ועת, והעת לנפוש באה אל קיצה. אני עומד על יד הרכב, ממתין לבני משפחתי שיסיימו להעמיס, מוודא שלא שכחתי את הפריט האישי שלי, ובתוך כך מסכם לעצמי בסיפוק רב את השבוע האחרון – הניסוי הצליח!

לפני נסיעה של למעלה משעתיים בחזרה אל הבית – אל השגרה, כשמרבית הדרך בכביש ישר וחדגוני, מה שבאופן טבעי מהווה מרחב טוב עבורי, תוך כדי נהיגה, לעוף על כנפי הדמיון, כשאני עם הפנים קדימה, מנסה לראות בעיני רוחי את השלב הבא.

בדמיוני, אני יורד לשוטט בשכונה – אזור המגורים שלי. מזה כמה שנים טובות לא פגשתי בו מקרוב. פוקד את בית הכנסת השכונתי שמראהו כמעט ונשכח ממני, מקיף אותו לאורכו ולרוחבו. מבקר באופן נדיר בסופרמרקט, שעליו רק שמעתי במהלך השנים האחרונות. מרשה לעצמי להתהלך על המדרכה, כשאני מביט על הבריאה ממרחק נגיעה.

עיני ברקו, לבי החל להתמלא בתכונה מרגשת לקראת המציאות החדשה – חופש תנועה. סוף סוף אני מסיים תקופה ממושכת, שבה פסיעותי היו תחומות בתוך גבולות קשוחים, ולא זכיתי להיות תחת כיפת השמים. ועתה אני מותיר אותה מאחורי, אל דפי ההיסטוריה.

* * *

אך מששבתי לביתי, נכונה לי הפתעה...

חפציי האישיים מצאו את מקומם בזה אחר זה, כשאף הפריט האישי החדש שלי – כסא הגלגלים, התמקם בכניסה לחדר, כשהוא ארוז ומוכן, ממתין לשימוש מיידי.

הלילה עבר, מפנה את מקומו לבוקר חדש שהפציע, ואני מנסה לממש את חלומותי, ולגשת לשלב הביצוע, אך לפליאתי מחסום עב וקשוח הוצב בדרכי. ברגע האחרון כשפסיעה בודדת מפרידה ביני לבין החופש, קיבלתי "רגליים קרות".

מצאתי את עצמי עומד משתומם, בהלם מוחלט. הרי בחסדי ה' גמעתי קילומטרים לאלפים, כשביניהם חציתי נהרות גועשים, ואף דלגתי על מוקשים מסוכנים, כדי להגיע אל פסגת ההר. והנה, כשהגעתי לרגע הנכסף שבו אני מוכן במסירות נפש להיות נכנע בפני מי שאמר והיה העולם – מצאתי דלת נעולה. מה עוד לא עשיתי, על איזה שלב דילגתי?

נשמה – נפש, ומה שביניהם

אמנם השתוקקתי וכספתי, במאמץ כביר ובתעוזה רבה, לנגוע בנקודה בעצמה, ואכן זכיתי, ואני עומד בקרבת מקום. אך הופתעתי לגלות כי בפועל, מרחק נגיעה של ממש עדיין מפריד בינינו.

לאחר מסע ארוך ומייגע, שהגיע לגובה כה מרשים, אף אני הייתי סבור כי מכאן אין לאן להתקדם, אך דווקא כאן גיליתי את הנקודה.

הבורא יתברך, ברצונו, ברא את האדם מורכב משני הפכים שמנוגדים זה לזה בתכלית – נפש / נשמה. בתווך נמצאת הרוח, שהיא האדם בעצמו – נושא בתוכו את כוח הבחירה שהפקיד בידיו הבורא, כדי לנווט באופן הנכון את המורכבות הזאת, ולהביא אותה על שני הפכיה – אל התכלית.

הנפש חפצה לחיות ולהיות בתוך הגוף, כמציאות נפרדת ונבדלת, באשליה של קיום עצמאי. ואילו הנשמה, שהיא חלק עליון, כל תאוותה וכיסופיה לשוב להתבטל במקורה, לחזור להיות חלק אלוק ממעל.

ובמרכז עומדת הרוח, קרועה בין שמים לארץ, כספינה קטנטונת בלב ים גועש, נבוכה ומבולבלת, וזועקת בכאב – לאן אפנה ואנה אלך? לאיזה חלק אני שייכת? מהי הזהות האמיתית שלי?                              אם כן, למה זה אנכי?!

הפתרון העמוק והנוקב לחידה הסתומה הזאת – המורכבות הזאת איננה ברירת מחדל! אלא כך בדיוק הבורא חפץ בנו, עם ההרכבה המושלמת הזאת – נשמה בתוך גוף, וכל עוד נשמה באפנו שני ההפכים האלה משמשים אותנו בדרך אל התכלית באופן שווה. לא נוכל לוותר על אחד מהם, כי הבורא חפץ גם בנשמה – חלק אלוק ממעל, ולא פחות בנפש, שהיא הכלי כדי להגיע לתכלית.  

שהרי "מיום שברא הקב"ה את העולם, נתאווה שיהיה לו דירה בתחתונים" _{(תנחומא נשא ט"ז)}.

הנפש, שהיא הכלי שנושא בתוכו את הנשמה, היא זאת שמהווה משכן ומדור להשראת השכינה כאן בעולם הזה – העיקר לשמו הכל נברא!

כשנבין באופן הבהיר את התמונה האמיתית הזאת, נוכל בקלות יותר להכיר בנפש ובמקום הייחודי שלה, ולתת גם לה את צרכיה. כי כאן בדיוק ממוקם המגרש בו הוצבנו, הוטלה עלינו אחריות כבידה –

• להתנהל באופן הנכון עם שני הפכים אלו במקביל.
• ובנוסף, לתת לכל אחד את "אכלו בעתו" באופן המושלם.

שרק כך, באופן הזה, נזכה לבסוף להגיע לחיבור אמיתי בין שמים לארץ, ולהביא את כולם יחד "לעבדו שכם אחד".

בנוגע לסוגייה שבה אנו עוסקים – ההכנעה להנהגת ה', גם כאן, ואולי באופן מודגש יותר, מתחולל מאבק איתנים בין שני ההפכים.

מצד אחד הנשמה, שמנסה למשוך בכל כוחה אל ההכנעה וההתבטלות, וזו כל תקוותה.

ומאידך הנפש, שאותה הכין הבורא כשהיא מלאה בתאוות החיים, הכוח הנורא שיצוק בכל בן אנוש ביקום – הרצון לחיות. זה שמניע את כל מערך הכוחות שבאדם, ומביא אותו לעיתים להישגים אל טבעיים. כשזו שומעת את המילה – הכנעה, שפירושה הפשוט הוא – להפסיק או לצמצם את החיים, מיד מתמלאת בהתנגדות עזה, לובשת רוח קרבית ויוצאת למלחמה על הקיום!

ובחזרה לנקודה שבה פתחתי, אקרא לה בשמה – "משבר הרוח".

וכאן אחשוף בפניכם את הסוד שלי – אמנם המסע הנפלא, שאותו תיארתי פרק אחר פרק, כשהיעד הסופי הוא ההכנעה, עלול באופן טבעי לצייר לנגד עיניכם דמות שפשטה צורה ולבשה צורה, מ"איש מלחמה" ל"בחור כנוע", כזה שמשתוקק לקבל מרות.

אולם האמת היא שתכונות הנפש שלי, אלו שהתאפיינו במידה רבה במרדנות וקשיות עורף, נותרו עד לרגעים אלו בעינם, ואולי אף התעצמו באופן טבעי...

אינני בוש להציג את האמת הנוקבת הזאת בפניכם, כשם שאינני מנסה להחליף את תכונות הנפש שלי. כי יודע אני שהבורא כך בדיוק חפץ בי, והתכלית שאזכה לגלות באופן הזה אף אחד אחר לא יוכל לגלות במקומי _{ע"כ – גילוי נאות.}

אמנם כדי לעבור את מפתן הדלת ולשבור את מחסום הפחד, הייתי מוכרח לחוש על בשרי הכנעה מהי, ולקבוע פעם אחת באופן ברור וחד משמעי מיהו המלך.

לשם כך צעדנו יחד בתהליך מופלא ומרתק, כשבשיאו זכינו לגלות את הנשמה האלוקית ולהוציאה ממסגר. קבענו במסמרות ברזל את יחסי הכוחות בין הנפש לנשמה, ובין הנוצר ליוצר. צעד הכרחי!

והתוצאה – הנשמה יצאה כשידה על העליונה, מצליחה להביא את המערכת כולה להכנעה גמורה למקורה.

אך המסע עדיין לא תם!

החלק היותר נמוך שבי לא היה חלק מהאירוע, הנפש היקרה שלי נותרה מחוץ למשחק. זו שפחות מבינה ומשיגה, וכל דיבור על הכנעה מחזיר אותה כמה צעדים אחורה, עומדת בצד תוהה ומשתוממת – כיצד הגעתי לדיוטה כה תחתונה, מי גרר אותי לתבוסה קשה כזו?!

גם כאן עומדת הרוח שלי קרועה בין רצוא לשוב, מצד אחד הנשמה חוגגת ניצחון אמיתי, הכנעה מוחלטת שנרכשה בעמל של שנים. ומצד שני הנפש שמשתוללת בזעם, ולא מוכנה אף לא להידבר.

וכאן תפקידה המורכב של הרוח לשמש כ"סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה". אולם כדי שראשו של הסולם "יגיע השמיימה", יהיה עלינו לדאוג שאותו הסולם יהיה גם "מוצב ארצה" באופן יציב ובטוח.

כדי להיות הגורם המתווך בין שני הפכים כה קוטביים, הרוח זקוקה לציוד חדש ומתקדם, כזה שיוכל לתת מענה ולהשביע גם את הנפש. וכך, יחד עם "דיפלומטיה מקצועית", תוכל להגיע להבנה והסכמה אמיתית של מכלול החלקים שבי.

* * *

בפרקים הבאים, בעז"ה נצעד יחד, במסע מדהים אל מעמקי הנפש, נבקר ביבשות חדשות שעליהן מעולם לא דרכה כף רגלי. אמנם לרגעים יהיה נדמה כי אלו מושגים שבאו מ"עולמות של שרפים ומלאכים", שלבים הממוקמים בגובהו של הסולם... אכן כן!

אך עבורי זאת הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי להגיע ל"מוצב ארצה". כדי לקבל איכות חיים אמיתית הייתי מוכרח להגיע למקום שבו אוכל לחיות בשלווה ובשלום עם הנהגת ה', ללא התנגדות אקטיבית.

לשם כך היה עלי להעפיל השמיימה, להיחשף לפסגות מנותקות מעט מהארציות, ועל ידי כך למחוק מתוכי כל פיסה של מרמור, כשהיעד המרכזי הוא להביא את הרצון הפשוט, זה שמייצג את החלק האנושי והמגושם שבנו, לבחירה אמיתית וכנה בהנהגת ה'.

לפתות בדברים של ממש את הנפש הבהמית שלי, כי כדאי לה לחיות בשביעות רצון שלמה עם רצונו של מלך העולם.

כי אם נחפוץ לקבל עלינו עול מלכות שמים באופן המושלם, נהיה מוכרחים לשתף בחגיגה הנפלאה הזאת את כל החלקים שבנו. רק כך, בתיאום מושלם ובוויסות נכון, נוכל להגיע ליעד הנכסף.

ואהבת את  ה' אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך.