מותר גם לי. הגיע הזמן שאזכור את זה

לא כולם יודעים את זה,

אבל יש אנשים שחיים בתחושה שהתפקיד שלהם הוא להחזיק.

להיות חזקים.

להיות שם בשביל כולם.

ורק בשקט,

עמוק בפנים,

עולה לפעמים שאלה קטנה וכואבת:

ומה איתי?

*

זה סיפור על בחורה אחת שהגיעה רחוק מאוד כדי לברוח,

וגילתה שבשביל לחיות?

היא לא בהכרח חייבת להיעלם.

*

היום שבו פגשתי את תמר התחיל כמו ימים רבים אחרים בבית שלנו: צלצולים בלתי פוסקים בטלפון, מטיילים שמגיעים לשאול על מסלולים ולדבר על החיים, והספות שלנו שמתמלאות בצעירים עם עיניים עייפות ולב פתוח.

ואז היא נכנסה.

עמדה שם עם תיק הגב שלה, המאובק, נראית כמו עוד תרמילאית רגילה,

אבל משהו בה משך את תשומת לבי מיד.

העיניים שלה…

הן היו עצובות כל כך,

ובתוכן בער ניצוץ של כאב עמוק.

"חני", היא אמרה בקול חלוש

"אני צריכה עזרה".

המילים חתכו את האוויר.

ההמולה סביבנו השתתקה.

הושבתי אותה בפינה שקטה בבית חב"ד, הרחק מכולם.

היא שתקה זמן רב,

הרגשתי איך כל מילה שלה היא משא כבד מדי בשבילה.

"אני תמר", היא התחילה לבסוף.

"אני בת 28. גדלתי בדרום, במושב קטן.

אמא שלי נאבקת שנים במחלת נפש קשה מאוד. אשפוזים, נפילות...

אבא שלי תמיד עבד, תמיד ניסה… אבל אף פעם לא באמת היה שם.

ואני?

אני זו שמחזיקה את הכול.

הילדה הגדולה.

זאת שלוקחת על עצמה הכול".

היא עצרה. דמעות של אש זלגו ממנה.

״אבל אני כבר לא יכולה.

שנים אני מרגישה כמו גשר.

כזה שכולם הולכים עליו בלי לשים לב. דורכים עלי,

ואני חייבת להחזיק מעמד,

כי אם לא… הכול יתמוטט".

היא סיפרה שהגיעה לנפאל כדי לברוח.

"חשבתי שאם אברח רחוק מספיק – אוכל לשכוח. להשתחרר.

אבל הנה. באמצע המסלול בהימלאיה קיבלתי הודעה מאחותי הקטנה: 'תמר, אמא הידרדרה שוב. אני לא יכולה לבד. תחזרי מהר הביתה'".

היא הביטה בי, מבולבלת ושבורה.

"מצד אחד הם צריכים אותי, ומצד שני אני כבר לא יכולה.

אני רק רוצה לחיות.

איך בוחרים בין המשפחה שלי לבין עצמי?".

חשבתי על כל מה שלמדתי לומר לאורך השנים.

על כל המטיילים שפתחו כאן את הלב שלהם...

אבל הפעם הרגשתי

שאין לי תשובה ברורה.

"אני לא יודעת",

 אמרתי לה לבסוף.

היא הביטה בי, מופתעת.

"איך את לא יודעת? את עוזרת לכולם".

"כי הבחירה היא שלך בלבד", עניתי בשקט.

"אני יכולה ללוות אותך, לעזור לך להקשיב לעצמך.

אבל רק את יודעת, עמוק בפנים, מה נכון לך.

את זו שמחליטה. אבל בכל החלטה שהיא? את נוכחת. את לא הולכת לאיבוד. לא נעלמת...".

למחרת בבוקר היא חזרה.

שונה.

העיניים שלה כבר לא היו כבויות.

"אני חוזרת הביתה. החלטתי",

 היא אמרה,

"אבל לא כמו פעם.

אני אלמד לעזור למשפחה שלי מבלי לאבד את עצמי.

להציב גבולות.

לבקש עזרה.

אני אלמד לחיות!".

נשארנו לשבת עוד שעות ארוכות יחד.

שתינו תה יסמין ודיברנו:

על גבולות,

על אחריות,

ועל הנשמה שלנו, שזקוקה גם היא לשמירה.

חודשיים אחר כך היא התקשרה אלי בשיחת וידאו. הקיר מאחוריה היה לבן כסיד.

"חנייייי. אני מתקשרת אליך כשאמא לידי, מחייכת.

היא התחילה טיפול חדש באשפוז יום,

ואני כבר לא לבד.

האחים שלי ואבא סוף סוף לוקחים גם הם חלק.

אני לומדת לעצור, לנשום,

ולמצוא רגעים של שקט לעצמי.

תודה שעזרת לי להאמין

שמותר גם לי".

ביום למחרת היא שלחה לי תמונה לוואטסאפ.

בתמונה היא עומדת על גשר תלוי. מביטה  אל האופק.

"תודה שעזרת לי לבנות את הגשר שלי", היא כתבה.

"עכשיו אני יודעת שגם כשהקרקע רועדת, אפשר להמשיך ללכת".

שנה חלפה, ולפני כמה שבועות היא הופיעה שוב בפתח הבית שלנו.

אבל הפעם - היא נראתה אחרת כל כך.

״אני כאן כדי לעזור", היא אמרה בחיוך.

וככה, בלי הרבה מילים,

היא הצטרפה לצוות המתנדבים.

הפכה לנקודת אור למטיילים שהיו במצוקה.

ידעה לזהות כאב גם כשהוא לא נאמר בקול,

ולעזור לאחרים לבנות את הגשר שלהם.

*

האמת היא שתמר לימדה אותי שיעור גדול:

לעזור באמת?

זה לא תמיד לדעת.

לא תמיד לתת תשובות.

לפעמים,

זה רק לתת למישהו את האומץ

לומר לעצמו:

מותר גם לי.

ואולי בגלל זה הסיפור שלה נגע בי כל כך.

כי גם אני מכירה את המקום הזה,

של מי שמחזיקה אחרים...

ולומדת לאט לאט לזכור –

שמותר גם לי.