"אלוקים שלח אותי": איך הופכים טראומה לשליחות?

סיפור חייו של יוסף הצדיק. מי לא קרא? מי לא שמע? זהו סיפור שנראה כאילו נלקח מתסריט מלא תהפוכות, אכזבות וניסיונות שוברי לב.

תארו לעצמכם שיוסף הצדיק היה נוחת היום במרפאה לבריאות הנפש. הוא מגיע עם "תיק" כבד: התייתם מאמו בגיל צעיר, סבל מהתנכלות של אחיו, הושלך לבור מלא נחשים ועקרבים, נמכר כעבד פעם אחר פעם, ולקינוח – הושלך לכלא המצרי על עלילת שווא, במקום שאין ממנו מוצא.

כל עובד סוציאלי או פסיכולוג שהיה עובר על "קורות החיים" של יוסף, היה כותב אבחנה חד-משמעית: פוסט-טראומה מורכבת. בחור ממורמר, חסר אמון בבני אדם, מתוסכל ובעל נטייה הרסנית. הוא ודאי היה מקבל מרשם לגלולות הרגעה חזקות והגדרה של "נכות נפשית לכל החיים".

אבל התורה פותחת לנו צוהר לתוך הבור המצרי, ואנחנו פוגשים אדם אחר לגמרי.

יוסף נמצא בבור, המקום הכי נמוך בעולם. והנה, הוא פוגש את שר המשקים ושר האופים. הוא מסתכל על פניהם ואומר להם: "מדוע פניכם רעים היום?".

תעצרו רגע. יוסף, שכל העולם התאכזר אליו, שואל שני שרים מצריים למה הם "קמו על צד שמאל"? הכיצד?

יוסף היה מלא שמחת חיים בתוך הבור. הוא לא ראה את עצמו כקורבן של הנסיבות, אלא כבעל שליחות בתוך הסיטואציה.

מאיפה הכוח האדיר הזה? מאיפה תעצומות הנפש שלא נתנו לו להישחק ולהפוך לאדם מריר?

כאן טמון הסוד שאני קורא לו "הערך הרשמי". כשמישהו מוכר חפץ, נניח ארון, הוא לא שואל את הארון "סליחה, כבוד הארון, האם אתה מעוניין להימכר?". החפץ הוא פסיבי. אבל כשיהודי נשלח למשימה, הוא הופך לשגריר.

כאשר יוסף נמכר, הוא לא ראה את עצמו כחפץ שנמכר, אלא כשליח שנשלח. הוא הבין שהקב"ה "מכר" אותו למצרים לא כעונש, אלא כמינוי. הוא ראה את זה כשליחות שהקב"ה הטיל עליו להימכר. להתגלגל לכל מקום שאליו נקלע: לבית פוטיפר, לבור המצרי ואף כשעלה להיות מלך. כל זה שליחות. וכשאדם חש שהוא בשליחות, אין משנה מה מצבו והיכן הוא נמצא – יש לו מטרה! לעשות רצון שולחו!

זו הייתה המשימה של יוסף. זה היה הכוח שממנו שאב כדי לצלוח את כל המהמורות. הוא ראה את חייו כשליחות.

לכן יוסף לא צריך שירחמו עליו. הוא אינו נוטר נקמה ושנאה לאחיו, והוא אינו מלא טרוניות על העולם.

לא אחת אנחנו, כהורים ומחנכים, שמים לב שנשחקנו. שזה לא הולך טוב… שמה שעבדנו שנים כלה במחי יד.

בואו נזכור את יוסף. אנחנו לא קורבנות של הילדים שלנו, או של המצב הכלכלי. אנחנו בשליחות!

הקב"ה שלח אותנו להיות ההורים של הנשמה הספציפית הזו. וגם כשנראה ששום דבר לא הולך – נזכור מי המשלח. כשאדם זוכר שהוא שליח, הוא מפסיק לחפש את ה"טלסקופ" כדי לשפוט את המציאות, ומתחיל לחפש את הכלים כדי לתקן אותה.

וכשנזכור זאת, שום בור בעולם לא יכול לכבות לנו את האור.

הרב חנניה מנס הוא מרצה, מנחה הורים ומטפל רגשי מומחה בהתמכרויות לטכנולוגיה. n3201525@gmail.com