היסטוריה

והאירוע הושכח מזיכרון הציבור, לא תועד בספרי ההיסטוריה, וכל הסיפור כולו היה כלא היה. יהדות פורטוגל המעטירה כמעט שלא שרדה כקהילה, וכך נעשה האירוע לבלתי ידוע בספרות ההיסטוריה הכללית

רוב היהודים עמדו בעינויי תופת שקשה לתאר, ולא הודו בכלום. אמנם היו מביניהם כמה שכמעט ונטרפה עליהם דעתם, כך שלא נותרה להם ברירה אלא "להודות" בדברי ההבל שניסו להוציא מפיהם בכוח

בשנת 390 לפני הספירה, ההיסטוריון הרומי ליבי תיעד תקרית של אווזים שהצילו את רומא מפלישת צבא גאלי בקרב על אלייה. פלישתם סוכלה כאשר אווזים הקימו רעש ועוררו את הרומאים הישנים שהדפו את הפולשים

החות'ים בתימן מאשימים את ישראל שהיא ישות מלאכותית היושבת על אדמות ערביות קדומות, אבל יתכן שהם אינם יודעים, כי דווקא הם יושבים על אדמה שבה לפני 1,500 שנה התקיימה ממלכה יהודית גדולה וחזקה, ושמה היה חימייר

כל מרכבה שיוצאת בדרך המלך נעצרת ע"י פקודיו השודדים, תוכנה נשדד, ואנשיה אף עשויים להיפצע או להיהרג. זה כמה פעמים שיצאה משלחת צבאית לאזור, אבל השודדים, שמכירים היטב כל נקיק, ארבו גם להם, וחיסלו אותם עוד לפני שהתחילו להילחם

למחרת ירדה אשתו לאחד המרתפים כדי לחפש דבר מה. המרתף היה חשוך, והיא בתמימות החזיקה בידה נר, כדי שתוכל למצוא את החפץ. אך המרתף שימש לאחסון אבק שריפה! המחסן התפוצץ בקול רעש גדול

שמע על הדבר רבינו ישעיה באסאן, מרבני איטליה, רבו של הרמח"ל, ולא ישר בעיניו. מיד קם וכתב מכתב ארוך ומפורט לחכמי טריאסט, שעם כל רצונם הטוב להרתיע את המבזים את התפילה, הרי שה"עונש" שלהם הוא בזיון גדול מאד – לתפילה, לבית הכנסת, ולעם ישראל, ואפילו חשש סכנה מן הגויים

כאשר יצא מרטין מהמתפרה כשהוא לובש את החולצה, הביט בו הקאפו בפליאה, אבל לא אמר לו דבר. מאותו היום ועד לסוף המלחמה, הפך מרטין ל"אסיר צווארון לבן"

בייליס נכנס לכלא הרוסי, מבלי שהיה לו שמץ במה הוא מואשם. ב"חקירתו" התברר שמאשימים אותו ברצח הנער אנדריי יושצ'ינסקי, שנמצא מת במערה ארבעה חדשים קודם לכן

הרצח, שקיבל את הכינוי "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", הניע שרשרת אירועים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

ברשימת עמי כנען בתורה ישנם שבעה עמים: הכנעני, החתי, האמורי, החוי, הפרזי, היבוסי והגרגשי. אך בספר יהושע, עם הכניסה לארץ מוזכרים רק ששת הראשונים. את הגרגשי לא כבשו, לא נלחמו איתו, כלום. הוא התאדה. להיכן הלך?

בזמן שבית המקדש היה קיים, בחודש אדר היו כמה וכמה ימים שצוינו כ"ימים טובים", ו"מגילת תענית" מתארת בקצרה מה אירע בכל אחד מאותם הימים הטובים. בימים אלו היו שמחים, והיה אסור להתענות או להספיד

ידוע הסיפור על אפלטון שפגש את ירמיהו הנביא, יושב ומקונן על חרבות ירושלים. האם הסיפור התרחש במציאות?

שוטרים חמורי סבר גררו מתוכה איש גבוה, וסיננו מספר קללות בצרפתית. הם השאירו אותו על החוף והפליגו לדרכם. שמו של האיש הזה היה אלפרד דרייפוס, ולשם הגיע לא בגלל שביצע פשע, אלא בגלל שהיה יהודי

הסובוטניקים הם קהילה שבניה טוענים להיות חלק מעם ישראל. יש מהם שהינם גויים גמורים, שרעיון השבת מצא חן בעיניהם, אך יש שלקחו את הנושא ברצינות והתגיירו. לפני השואה היו עשרות אלפים מהם, ושאלת היחס אליהם הובאה לפני פוסקי ההלכה

אליהו הצעיר כמעט שלא זכה להכיר את אביו, שנפטר תוך שנים ספורות. גם אמו נפטרה בגיל צעיר, ומגיל 4 הוא גדל אצל אחי אמו, הדיין המפורסם רבי יהודה קוריאט. בלימודיו עשה חיל רב, הוסמך לרבנות בגיל 18 ונעשה לרבה של ליוורנו. כינויו היה "הרב אליהו בן אמוזג"

בכל עת שהיו חיכוכים בין הרומאים לבין יהודי ארץ ישראל, התושבים הרומאים היו מתסיסים את האווירה נגד יהודי אלכסנדריה. באירוע שכונה "מרד התפוצות", חוסלו כל יהודי אלכסנדריה. התלמוד הירושלמי מזכיר אירוע נורא זה, ומספר שהדם הלך בים התיכון עד קפריסין

המרחץ נזכר הרבה פעמים בספרי חז"ל, ואפילו ברכה מיוחדת תיקנו בשבילו. מדוע התייחסו למרחץ כמקום סכנה גדול כל כך?

כך אסף תלמי שבעים זקנים מזקני ישראל שבאלכסנדריה, שהיתה בה קהילה יהודית ענקית, למלאכת התרגום. תלמי רצה לדעת בדיוק מה כתוב בספר, ולכן שם כל זקן בחדר אחר, כדי שלא יתאמו גרסאות ביניהם