מקלע אחד מול טנקים: כך התמודדו לוחמי גטו ביאליסטוק עם הנאצים

כולנו שמענו על מרד גטו ורשא, אבל רבים אינם יודעים כי שלושה חדשים לאחר מרד גטו ורשא היה מרד נוסף שבו היהודים והתמרדו נגד הגרמנים. היה זה בגטו ביאליסטוק.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ביאליסטוק מידי הרוסים. ביאליסטוק שוכנת בצפון מזרח פולין, ולכן היתה שייכת לרוסים לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני התבצע טבח המוני ביהודים. הרוצח ארתור נבה, מפקד משטרת ברלין, יחד עם פלוגת רוצחים ועוד פלוגת עזר אוקראינית, כינס אלף יהודים בבית הכנסת, ושרף אותם חיים בתוכו. מלבדם נרצחו עוד ארבעת אלפים יהודים. לימים הוצא ארתור נבה להורג בתלייה על ידי היטלר, לאחר סכסוך ביניהם.

באוגוסט 1941 נדחפו כל יהודי ביאליסטוק, חמישים אלף במספר, לתוך מספר רחובות שהיוו את גטו ביאליסטוק. הם הורעבו ועבדו בעבודות כפיה. בפברואר 1943 נשלחו עשרת אלפים מיהודי הגטו למחנות השמדה, ונורו במקום אלפיים זקנים שלא יכלו לעלות לרכבות. באוגוסט 1943 הוחלט על ידי הגרמנים לחסל את הגטו, והיהודים החליטו שהם מתמרדים ומתנגדים בכוח לחיסול, ושלא ילכו כצאן לטבח.

בראש המורדים עמד מרדכי טננבאום, שהיה ממארגני גטו ורשא מספר חודשים קודם לכן. ברשות המורדים היה מקלע אחד, כמה עשרות אקדחים, בקבוקי תבערה ובקבוקי חומצה. הגרמנים נכנסו לתוך הגטו בטנקים ובמכונות יריה, ולמורדים לא היה באמת סיכוי ריאלי, אבל הם החליטו כי לא ילכו כצאן לטבח, ולכן המטירו על הגרמנים מכל הארסנל הצנוע שהיה ברשותם, במשך שלושה ימים החזיקו המורדים מעמד. הגרמנים אמנם נכנסו לגטו והסתובבו בו, אבל 72 לוחמים היו נצורים בבונקר ברחוב חמיילנה 7, ועמם כמות גדולה של נשק ומזון. הבונקר היה מוסווה היטב, והם יכלו לשהות בו עוד זמן רב, אלא שכתוצאה מהלשנה או סיבה לא ידועה, הגרמנים ארבו בפתח הבונקר,  והצליחו להרוג את כל יושביו.

המורדים בשאר הנקודות בגטו הצליחו להחזיק מעמד עוד יום אחד, כאשר הם מחוסלים אט אט בידי הגרמנים. מפקדי המרד, מרדכי טננבאום ודניאל מושקוביץ, התאבדו, כדי שלא ליפול בידי הגרמנים. בונקר אחד שהיה ברחוב פבריצ'נה 9, מתחת מפעל לייצור כותנה, לא התגלה על ידי הגרמנים. במשך חודשיים שהו שם הלוחמים, עד שהיתה השעה כשרה לבריחה. כמה עשרות הצליחו לברוח, והצטרפו לעוד עשרות שברחו בזמן המרד עצמו. יחד הם השתלבו ב"ארמיה קריובה", הארגון הפרטיזני הגדול שפעל באזור ביאליסטוק.

אחת מניצולות המרד היתה אווה קרצובסקה, שבהמשך קיבלה את הפרס "צלב האביר" של מסדר ההצטיינות של פולין, מאת נשיא פולין ברוניסלב קומורובסקי, "על שירות יוצא דופן בקירוב בין העם הפולני והיהודי".

כשחזרה לביתה בסיום המלחמה, גילתה שאין זכר לאף אחד ממשפחתה הענפה. בביתה גרו פולשים פולנים שטרקו בפניה את הדלת, והיא ישנה בפארק עירוני, עד שהחליטה לעזוב. אף על פי שהתחתנה עם פרטיזן שאותו הכירה במהלך הלחימה, היא השאירה את שם נעוריה "קרצובסקה", כדי שאולי בעתיד אחד מבני משפחתה ייתקל בשם ויזהה אותה לפיו. במשך שבעים שנה המתינה אווה למי שיזהה אותה, עד שבשנת 2013 אחיינית שלה בשם אידה קרצובסקה, אכן שמה לב לשם הזהה ויצרה איתה קשר. היא התאחדה איתה בהיותה בשנות התשעים לחייה, באוגוסט 2013, כאשר אווה ביקרה בביאליסטוק לרגל יום השנה ה-70 למרד גטו ביאליסטוק. קרצובסקה נפטרה בגיל 93 בביתה ברמת גן. היא הייתה הניצולה הידועה האחרונה מגטו ביאליסטוק.