חשיפה: הכירו את החלוצים הראשונים שהקימו את המדינה

"יהודי שאין לו הבנה בתלמוד, אפילו שטחית, הרי הוא יהודי פגום". ציטוט זה מובא בשמו של לא אחר מא.ד. גורדון – מי שמוגדר כאחד מראשי "ההתיישבות הציונית המתחדשת".

את המידע המרתק הזה אני שומעת מפיו של משה נחמני, היסטוריון המתגורר בצפת. נחמני חוקר במשך שנים רבות את נושא היישוב הישן והחדש ואת מפעל הציונות.

כל אחד מאיתנו, שלמד על הקמת מדינת ישראל, שמע גם על החלוצים. אותם בחורים צעירים, שבמסירות נפש ייבשו ביצות, סיקלו אבנים והפריחו את השממה שהייתה כאן לפני שקמה המדינה. העניין הפחות מוכר הוא, שרבים מאותם חלוצים היו אדוקים באמונתם ובאורחות חייהם, לא פחות מהאדיקות ומהמסירות בהן יישבו את הארץ.

"יהודים עלו לארץ במשך כל הדורות", מסביר נחמני, "אך הסיבות שבשמן עלו היו על מנת לגור בירושלים, ללמוד תורה בטהרה וכדי להיקבר כאן. לא למטרות התיישבותיות".

החלוצים הראשונים באמת

מקובל לחשוב כי בתקופה שלפני קום המדינה החלה תופעה שבה אנשים עלו ממניע אחר – מניע 'חלוצי', שמשמעותו: עלייה מתוך רצון לבנות ולפתח את הארץ. בספרי ההיסטוריה, אנשי העלייה השנייה, שעלו ארצה לפני כמאה ועשרים שנה, נחשבים לחלוצים הראשונים.

"האמת היא, שזו טעות", אומר נחמני, "החלוצים הראשונים באמת, שהרבה פחות מדוברים, היו כבר מאה שנה קודם. לפני כמאתיים שנה עלו ארצה מאירופה מאות מתלמידי הגר"א, הגאון מווילנה. הם הגיעו מתוך מטרה אחת: יישוב הארץ. מניעים חלוציים לחלוטין. הם הגיעו במספר קבוצות, שבכולן היו גם יהודים חסידים שעלו על מנת להפריח את השממה, ליישב את הארץ ובכך לקרב את הגאולה".

גם בנוגע למושבות שהוקמו שנים לאחר מכן, סמוך יותר להקמת המדינה, מספק נחמני עובדה מפתיעה: "רבים מאותם חלוצים במושבות היו יהודים חרדים. רובם היו ליטאים, מעטים מהם היו חסידים". על מנת להמחיש את סדר הגודל, ערך נחמני באחד ממחקריו רשימה המכילה את שמות כל מייסדי תל אביב, כשלצד כל שם כתב האם הוא שמר תורה ומצוות או לא. תוצאות המחקר העלו שיותר ממחצית ממייסדי העיר העברית הראשונה היו דתיים.

מדוע חלקם של אותם יהודיים דתיים-חרדים ביישוב הארץ פחות מוכר?

"צריך להבין, שבאותן שנים החלוקה המגזרית שיש היום – חילונים, חרדים, דתיים וכו' – לא הייתה קיימת. היו שתי קבוצות: יהודים אדוקים – ללא חלוקה בין חרדים לדתיים – וחילונים. גם בקרב החילונים דאז, רבים הגיעו מרקע דתי, והייתה להם הערכה וכבוד למסורת ישראל. לא מעט שמרו על חגי ישראל, למשל", מסביר נחמני.

"עם הזמן ועם העליות לארץ, נוצרו מגזרים ותתי-מגזרים. בשלב הזה, לשני הצדדים – גם מצד החרדים, שרצו להתנער מפעולות שנגדו את רוח ההלכה של הקבוצה החילונית, וגם מצד החילונים – היה נוח 'לשכוח' מחלקם של החלוצים החרדים, כדי לחדד את ההבדלים, ובשל כעסים שונים".

הסבא של תל אביב ואחיו

במחקריו מזכיר נחמני שורה של חלוצים, שהיו כולם יהודים יראי שמיים ושומרי תורה ומצוות. נמנה כאן מספר דוגמאות.

תל אביב מכונה "העיר העברית הראשונה". השכונה הראשונה בה היא שכונת נווה צדק, ובעקבותיה ובסמוך לה נבנו בהמשך השכונות אחוזת בית ונווה שלום. את שכונת נווה צדק הקים יהודי חסידי וירא שמיים בשם ר' שמעון רוקח. הוא כונה הש"ר – ראשי התיבות של שמו. "אפשר לומר ששמעון רוקח היה הסבא של תל אביב", מספר נחמני. "הוא היה המייסד של נווה צדק, שהוקמה מעבר לחומות העיר יפו, וכל מה שהוקם אחר כך בתל אביב היה מכוחה של שכונה זו".

רוקח השתייך לחסידות רוז'ין. היה לו חשוב שיהיה בשכונה מניין חסידי, אך היה רק מניין ליטאי. הוא לא ויתר גם על הפרט הזה, והקים מניין חסידי בתוך ביתו.

"בהספדים בהלווייתו של רוקח, נאמר שהוא נפטר בגיל יחסית צעיר בגלל עוגמת נפש. המספידים רמזו, שעוגמת הנפש הייתה בגלל שהוא ראה כיצד 'היישוב החדש' משתלט על 'היישוב הישן', ואיך כל העניין של יישוב הארץ, שבעבר היה בידי שומרי תורה ומצוות ונעשה על טהרת הקודש ומתוך שמירת שבת, עובר שינוי. בשנותיה הראשונות של תל אביב, היו סוגרים את כבישי העיר בשבת", מגלה נחמני. "כאב לו על חילולי השבת שיש בתל אביב וביישוב החדש, ומעוגמת הנפש הוא נפטר. כל זה נאמר בהלווייתו. אמנם ברמזים, אבל ברמזים מאד ברורים".

אלעזר רוקח, אחיו של שמעון רוקח, היה אף הוא חלוץ. הוא ייסד את המושבה ראש פינה, שנקראה אז גיא אוני. כמו אחיו, גם הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות וחסיד רוז'ין.

(שמעון רוקח ומשפחתו)

מתענגת על זמרת התורה

פתח תקווה, אם המושבות, הוקמה על ידי מספר חלוצים, ביניהם יואל משה סלומון, זרח ברנט ויהושע שטמפפר. הם היו צעירים בגילאי העשרים-שלושים, כולם חרדים לגמרי באורח חייהם ובוגרי ישיבות, והשתתפו באופן אקטיבי בהקמת המושבה. הם עבדו עבודת כפיים – עדרו עם המעדר והטוריה, ובנו במו ידיהם את בתי המושבה.

(יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח תקווה)

(יואל משה סלומון)

נחמני מרחיב על זרח ברנט. הוא היה שותף קודם לכן ביציאה מהחומות בירושלים, ובהמשך בהקמת שכונת נווה שלום בתל אביב, וכן בפרויקטים חלוציים נוספים.

בצוואתו של ברנט, הוא ביקש מצאצאיו להקפיד לשמור תורה ומצוות. "הוא הפציר בהם, שיש לבנות את ארץ ישראל דווקא על טהרת הקודש. זרח ברנט תרם סכומים משמעותיים לישיבות ובתי מדרש. גם אשתו הייתה צדקת גדולה. מסופר שהייתה הולכת בשעות היום ביפו, ו'מתענגת על זמרת התורה בישיבות'", אומר נחמני.

"אלו דמויות שהיו לגמרי ציוניות ומלאות עשייה. הם מסרו את כל חייהם למען יישוב הארץ, וכל פועלם היה מתוך בית המדרש ומתוך חיבור עמוק לתנ"ך ולמסורת".

(זרח ברנט)

הרב של הבילויים

נחמני מזכיר קבוצה נוספת של צעירים, שאומנם לא היו דתיים אך היו מחוברים ליהדות: המושבה גדרה הוקמה על ידי תנועת ביל"ו, שחבריה לא היו דתיים. ראשוני מקימיה היו אחד עשר בחורים צעירים. בהיעדר מבנה ותנאים, הם גרו במערה יחד עם הסוסים שלהם. למרות שלא שמרו תורה ומצוות, חלוצים אלו בחרו לעצמם מנהיג רוחני – הרב יחיאל מיכל פינס. הם הושפעו רבות מדמותו, ובתקנות הראשונות של ביל"ו ניתן למצוא סעיפים המחייבים את חברי התנועה להפריש תרומות ומעשרות, לשמור שבת, וכן לימוד תנ"ך לילדים כחלק מחינוכם.

"חלוצי המושבה בחרו בעצמם ברב פינס למנהיגם, מתוך הערכה לדמותו המוסרית. הם ראו בו אדם חכם שראוי לקבל ממנו. הרב גם חיבר עבורם את המנון הביל"ויים", מסיים נחמני בעובדה מפתיעה נוספת. "הכול היה לגמרי מרצונם ומתוך ההערכה העמוקה אליו ולמה שייצג".

(הרב יחיאל מיכל פינס)

נחזור לא.ד גורדון, איתו פתחנו. הציבור הכללי גדל על דמותו של גורדון כאחד ממובילי החלוצים, אך חייו האישיים לוטים בערפל. "במחקר שערכתי, גיליתי שסבא רבא של גורדון היה הרב הראשי של וינה בתקופת הגר"א", חושף נחמני. "מתוקף תפקידו, הסבא היה אחראי על קופת הכספים של ארץ ישראל. כלומר, כל הכספים שנאספו על ידי יהודי ליטא ווינה ליישוב הארץ התרכזו אצל אותו סב. הוא הוריש למשפחתו ולצאצאיו את אהבת הארץ". נחמני מפרט על רעיונות התיישבותיים שנאמרו על ידי אחיינים ונכדים ממשפחת ה'גורדונים', לא רק אצל גורדון המפורסם. "גורדון עצמו, שבא מבית דתי, הושפע מסבו", הוא מסכם.

התמונות בכתבה – באדיבות משה נחמני