כשהאציל דרש למכור חזיר: הפתרון ההלכתי המבריק של החת"ם סופר

לפני כמאתיים וחמישים שנה זכה פייביש אופטובסקי ב"מכרז" של האציל באטוש בעיירה נדרוור שבצפון הונגריה: הוא ינהל את פונדק הדרכים שבבעלות האציל, הוא ישרת את העוברים ושבים. ילדיו יקשרו את הסוסים שלהם באורווה הענקית ויגישו לפניהם אוכל, והוא ישרת את האורחים עצמם, ימכור להם י"ש, מוצרי סדקית, יציע תיקון לעגלה ושימון גלגלים. רוב ההכנסות יגיעו לאציל, ואחוז מסוים ישמש לפרנסתו. היתה זו זכיה משמעותית וטובה לפרנסתו.

אך עם כניסתו לתפקיד גילה פייביש כי במסגרת תפקידו הוא צריך לספק בשר לעוברים ושבים. האציל נותן את הבהמות, והוא שוחט אותם, מבשל ומגיש, דא עקא שהאציל סיפק חלק מסוים של בהמות כשרות, וחלק... חזירים, לטובת הנוסעים הגויים. "ליהודים תגיש רק בשר שכשר לכם, ולאנשים שלי תיתן בשר לבן וטעים", אמר האציל, אולי בכוונה טובה, אך פייביש נכנס למצוקה. הוא לא רצה למכור חזירים. האחראי הקודם, אף על פי שהיה יהודי, היה איש פשוט שאינו בקי גדול בהלכה, אך פייביש ידע כי לפי ההלכה אסור ליהודי לעשות סחורה בחזיר או בכל מין אחר שאסור. מה עליו לעשות אם כן?

נועץ פייביש ומצא פתרון. הוא יצר שותפות עם גוי מקומי, והתנה איתו שכל מלאי החזירים שייך לו, לגוי, והוא זה שמוכר אותם. כל ענף מכירת הבשר הלא כשר, שייך לגוי. אלא שהפתרון הזה התגלה כבור כלכלי. הרווחים של פייביש בנויים על מכירת בשר בקר ועוף, גם לגויים, שהם רוב העוברים והשבים, בסופו של דבר, אבל הגוי "הגדיל ראש", וכיוון שרצה להרוויח בעצמו – כל פעם שהגיע גוי לפונדק, הוא הצהיר שאין בשר בקר או עוף, אלא רק חזיר, וכך מכר את כל החלק שלו ברווח, ואילו בשר הבקר והעוף שכבר נשחט, התקלקל והתעפש. מקררים לא היו אז, וההפסד היה גדול. האם יש פתרון אחר?

פנה פייביש אל רב הקהילה, רבי יוסף, ושאל: האם מותר לי לשנות את ההסכם עם הגוי, שלא יהיה עצמאי, ולא בעלים על החזירים, אלא רק משרת שחייב לציית לפקודותי? במצב כזה אינני מבצע את הסחורה באופן ישיר, אבל אני הבעלים של המינים הנסחרים. מה ההלכה? רבי יוסף ראה שמדובר בסוגיה חמורה, ושלח את השאלה לרבן של כל בני הגולה, החת"ם סופר.

החת"ם סופר (בשו"ת חת"ם סופר, יורה דעה ק"ח) השיב: "הנה רואים שעי"ז באים לידי הפסד גדול, כי אם יבואו נכרים לקנות מכחיש ואומר שאין להם בשר בהמה טהורה כי אם בשר חזיר שהריווח שלו, ונמצא בשר בהמה טהורה של ישראל תעובר צורתו ויצא לבית העיפוש וסרחון". וכיוון שיש הפסד גדול, הוא מפלפל למצוא היתר, וכותב שמבואר בראשונים שטעם האיסור לעשות סחורה במינים האסורים באכילה, הוא שמא יאכל מהם תוך כדי ההתעסקות והמכירה, ולכן מותר לעשות סחורה במינים אלו שלא למטרת אכילה, למשל עורות של שועלים, ואפילו זנבות חזירים משמשים למסרקים ולמיתרים של כלי נגינה. לכן לכאורה, ככל שהגוי עוסק במכירה, אין החשש שמא יאכל מהם, כי היהודי אינו נמצא כלל בקרבת בשר החזיר.

אמנם החת"ם סופר אינו רוצה לסמוך על סברא זו בלבד, של לדרוש את טעם התורה, ולכן מציע דבר נוסף: הגוי ילווה כסף מן היהודי. כעת הוא חייב כסף ליהודי, וישנה הלכה שמותר לגבות בחובו גם מינים אסורים, כי כך הוא מציל מידו את החוב. אמנם כאן, מבחינת ההלכה החזיר לא יהיה קנוי ליהודי, שכן לפי ההלכה לא קונים בכסף, רק במשיכה. היהודי לא ימשוך את החזיר שהוא גובה בחובו, ולכן אף על פי שמבחינה משפטית, מבחינת הגוי הסחורה שייכת ליהודי, עדיין מבחינה הלכתית אין קניין אמיתי, ולכן אין כאן איסור סחורה.

זהו רק מקרה אחד קטן של הקשיים שהתעוררו לאורך הגלות, כיצד להצליח להתפרנס וגם לשמור על ההלכה ועל ערכי היהדות.