הנס של חזקיהו: כך ניצלה ירושלים מהמצור האכזרי של סנחריב

ה-13 במאי בשנת 52 לספירה היה יום גדול עבור יושבי חבל אברוצו שבדרום איטליה, ועבור כל הרומאים בכלל. עובדה, הקיסר קלאודיוס התייצב בבוקרו של אותו יום לטקס הגדול ולחגיגות על גדות אגם פוקינוס, אגם בינוני ששטחו 140 קמ"ר. ראשית כל הוצגה ה"ניאומכיה", זהו שעשוע מעוות ואכזרי שהיה מקובל אצל הרומאים: תשעת אלפים שבויי מלחמה הושמו בסירות קרב, ונאלצו להילחם זה בזה עד מוות, כאשר הם מדמים קרב היסטורי מהעת העתיקה. חלקם הולבשו בבגדי יוונים, והחלק האחר בבגדי פיניקים ובסגנון הנשק שלהם, וכדי לשעשע את ההמון, ואת הקיסר בראשו, נלחמו הם זה בזה בסגנון איזה קרב היסטורי. רק כאשר האגם האדים מדם הנרצחים ב"משחק", נרגע ההמון ופנה לשלב הבא.

אכן, יום גדול היה. מזה אחת עשרה שנים עמלים עבדי הרומאים על חפירת מנהרה משפת אגם פוקינוס ועד הנהר ליריס, שלושים אלף פועלים עבדו על המנהרה. אורכה הוא קרוב ל-6 קילומטרים, והיא עוברת כולה מתחת להר סלאווינו הענק. מטרת המנהרה היתה לרוקן את האגם. הקיסר הבטיח ליושבי חבל אברוצי שטח עצום ופורה לשדות וכרמים, ואת הבטחתו זו הוא עמד לקיים עכשיו. האגם גרם לתושבים צרות רבות: הוא היה מציף את בתיהם, נושא יתושים ומחלות בהיעדר זרימת מים, וכעת הוא עמד להיעלם מחייהם על ידי תכנון מדויק של המהנדסים הרומאים שנודעו במומחיותם בהובלת מים.

אז זהו, שלא. כאשר הממונה על הפרויקט הכביר הורה לפוצץ את הקיר האחרון שהפריד בין האגם לבין המנהרה, אכן המים התחילו לזרום, אבל מתברר שהתכנון לא היה מושלם. זרם המים היה חזק הרבה יותר מהקיבולת של המנהרה, ומימי האגם שעטו בגלי ענק על עבר הקהל. הקהל המפוחד הסתער אל עבר ההרים מסביב. המונים המונים פתחו בריצת אמוק. גם במת הכבוד היתה בסכנה. הקיסר עצמו נאלץ גם הוא לרוץ כאחד האדם. אגם פוקינוס העקשן נשאר על מכונו, למרות נסיונות של קיסרים נוספים לקנות להם שם בגיבורים כנגד האגם, שהתפרסם בדבקותו למקומו. רק במאה ה-18 יובש האגם סופית, וכיום המקום מכונה "בקעת פוצ'ינו".

את כל הסיפור הזה לא סיפרנו כאן, אלא רק כדי שנוכל להעריך את מפעלו של חזקיהו המלך, מאות רבות של שנים קודם לכן, בעת מלחמה. כאשר סנחריב מלך אשור התכונן לצור על ירושלים, התעוררה בעיה: המעיין המרכזי של העיר, מעיין הגיחון, נובע מחוץ לעיר. בעתות שלום נחמד לצאת מהחומה, למלא מים ולחזור, אך בעת מצור, סנחריב הוא זה שייהנה מהמים בשפע, בעוד בני ירושלים יצמאו. זו סכנה לעמידות של העיר. במפעל הנדסי מזהיר היטה חזקיהו את מי הגיחון לתוך העיר, וכך נכתב בקיצור בספר מלכים: "ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה".

איך הביא חזקיהו את המים העירה? הוא חצב נקבה מנביעת המעיין ועד לתוככי עיר דוד. הנקבה חצובה בסלע דולומיט קשה וצפוף, מה שדורש מומחיות וכוח רב. הנקבה באורך 533 מטרים. היא מתוכננת בשיפוע מתון ביותר: לאורך כל הנקבה השיפוע הוא 33 ס"מ בלבד. זה מצריך מומחיות ומדידה שבימינו בלתי אפשרית בלי טכנולוגיות ממוחשבות. אחד מחופרי הנקבה השאיר כתובת בקיר הנקבה, שהתפרסמה כ"כתובת השילוח". הכתובת היתה במשך שנים "מתחת לאפם" של המבקרים במקום, לאורך כל ימי הבית השני ותקופת ימי הביניים וגם העת החדשה, ובכל אופן היא לא נראתה על ידי אף אחד. שני ילדים שטיילו במקום במאה ה-19 גילו אותה.

הפעולה ההירואית הזו של חזקיהו, שנעשתה בזמן לחץ ואיום מלחמה, היתה חלק מההצלה בדרך הטבע של העיר במצור של סנחריב, עיקר ההצלה היתה בנס גמור על ידי מלאך שפגע בצבאו, אבל המחסום הראשוני הטבעי היתה החומה של העיר, והעובדה שלנצורים היו מים, בעוד לצרים בחוץ לא היו מספיק מים. גם בחפירה הזו ובתכנונה כנראה היתה לחזקיהו סיעתא דשמיא מיוחדת.