עלו לארץ בתש"ח, נפלו בתש"ט: סיפורם של הלוחמים שהקריבו הכל למען המדינה

איסר אדלר ומשה פייג היו בני דודים חסידי סאטמר, שעלו לארץ ישראל בשנת 1948. עם ירידתם מהאונייה הם נשאלו אם ירצו לעזור לחיילים יהודים להגן על ארץ ישראל, והשיבו בחיוב. יחד איתם היה שלום טפר, פרטיזן וניצול מחנה אושוויץ; אהרן הרשקוביץ; ויעקב ישעיה קרול, ניצול מחנה מיידאנק. המשותף לכולם הוא היותם דתיים. הם שובצו לפלוגה הדתית במלחמת השחרור. חלקם לא אמרו את האמת לגבי גילם: אף על פי שהיו בני 16, אמרו שהם בני 18, כדי להתקבל לצבא ולהגן על ארץ ישראל. 

מתחילה כונתה "הפלוגה הדתית", אך ביום ששי אחד, כאשר כל החיילים בבסיס חזרו מורעבים  ומותשים, חזרו אנשי הפלוגה הדתית וערכו יחד קבלת שבת בשירה וזמרה, ומפקד הבסיס שעבר שם הפטיר בהתרגשות: "זוהי פלוגתו של אלוקים". מאז כונתה פלוגתם "פלוגת האלוקים", אך למרבה הצער לא לזמן ארוך...

חיילי הפלוגה הדתית דאגו למטבח כשר, לתפילות במניין, לשיעורי משניות ולהווי דתי. כאשר לא היה אוכל כשר, בתוך כל המאורעות של מלחמת השחרור, ניזונו במשך שבוע שלם ממציות ומדג מלוח, והכל ברוח ובאווירה טובה, ומתוך תחושת מסירות נפש.

שמעון קוטנר, אחד הבודדים ששרדו מהפלוגה הדתית, מתאר כיצד ביום הכיפורים שנת תש"ט, יום הכיפורים הראשון אחרי קום המדינה, נקראו הלוחמים לפעולה. הלוחמים השיבו כי ימסרו את נפשם ברצון למען עם ישראל, אבל הם צריכים קודם לכן היתר מרב. המפקד התקשר לרב הראשי וביקש ממנו אישור. משניתן האישור – יצאו הלוחמים לקרב, וחזרו בשלום. קוטנר זוכר עדיין את מנגינות שירי השבת שמילאו את הבסיס מפה לפה, בעוד הקיבוצניקים ואנשי ההגנה, שלא הכירו בכלל חיים דתיים, עומדים משתאים. 

אזור פעולת הפלוגה הדתית היה מה שכונה אז "המשולש", בין קלקיליה לכפר סבא והאזור. הם הצטיינו מאד בפעולתם. בחודש נובמבר 1948, חשוון תש"ט, נקראו חברי הפלוגה הדתית אל הדרום. מצב קשה נוצר בשפלה: בעיירה אל פלוג'ה התבצרו אלפי לוחמים מצריים, בפיקודו של הגנרל המפורסם סידני סייד טהא, שכונה "הנמר הסודני". ביצוריהם היו איתנים, ולוחמי צה"ל הובסו שוב ושוב מולם. מדינת ישראל קמה כבר בחודש אייר, ועדיין, בחשוון הבא, בתוך המדינה, היתה מובלעת אויב עם אלפי חיילים. הדבר הדיר שינה מעיניהם של קברניטי המדינה והצבא.

חטיבת אלכסנדרוני הכינה תוכנית קרב, ולפיה גדוד 33 יכבוש את כפר אל-מנשייה (היום קריית גת) שסביב הכיס, ופלוגה ג' - הפלוגה הדתית – תכבוש את התל ששלט על הכפר. תוכנית משנה הייתה שפלוגה 35 תכבוש את הגשר שליד הכפר כדי למנוע תגבורת מצרית. המבצע נקרא "מבצע חיסול".

האימונים למבצע ארכו חודש ימים, ובנר שני של חג החנוכה יצאו הכוחות לדרך. ההתחלה הייתה מבטיחה: פלוגה 33 כבשה את הכפר, ובשעה 3:00 אחר חצות נכנסה הפלוגה הדתית למקום. בשעה 4:30 ניסתה הפלוגה לכבוש את התל, אך הקרב היה עקוב מדם, וחלק ניכר מחייליה נפל. מזג האוויר היה סוער וגשום. אדמת הלס הפכה לבוצית, היה צורך להמתין, אך בשל בעיות ברשת הקשר לא עודכנו לוחמי גדוד 35 בדבר העיכוב, ופתחו בקרב על משלט הגשר. הלוחמים לא הצליחו לכבוש את המשלט, ספגו אבדות ונסוגו.

הם נסוגו לחצר אחד הבתים שלמרגלות התל, והמשיכו משם את המלחמה. בינתיים, טור משוריינים מצריים איגף את הכוחות מאחור. הישראלים, שחשבו שמדובר בכוח צה"לי, הניחו להם להתקדם, וכשגילו כי לפניהם חיילי האויב, היה זה מאוחר מדי.

הכוחות המצריים כיתרו את החצר, והחלו להילחם בפלוגות. השתיים הראשונות הצליחו לצאת, אך הפלוגה הדתית נלכדה. מפקד הפלוגה, בן ציון הלמן, שקיבל פקודה לסגת, השיב כי לא ייסוג עד שלא יצא הפצוע האחרון, והפלוגה הדתית נלחמה עד שנפלה כולה, מלבד מפקד המחלקה, משה מנהיים, שהצליח לפרוץ את הכוחות המכתרים בלוויית מספר חיילים בודדים ולחלצם בחיים, ושניים נוספים שנפלו בשבי. בסך הכל נפלו בקרב 67 חיילים, ועוד 22 חיילים מפלוגה נוספת ששייכת לחטיבת אלכסנדרוני.

הפלוגה הדתית חוסלה כמעט כולה. שמונים ותשע גופות של קדושים נותרו בשטח ללא יכולת לחלצם. הרב הצבאי הראשי ביקש אישור מקצין המודיעין של החטיבה המצרית, שלימים נעשה נשיא מצרים, ג'מאל עבדול נאצר, אישור להיכנס כדי לזהות את החללים. נאצר אישר, והסביר כי היה סקרן להבין מהן הקוביות השחורות שליוו את כל החיילים היהודים. הרב הסביר לו כי אלו הן התפילין היהודיות, שאותן מניחים יהודים כבר למעלה משלשת אלפים שנה. נאצר השיב כי זה מסביר לו את העוז והגבורה שבהם לחמו למרות היותם מכותרים וחסרי כל סיכוי. 

הרב ראה כי לא ניתן לזהות את החללים, למרבה הצער, ורובם הועברו לקבר אחים גדול בבית הקברות "נחלת יצחק" בגבעתיים. הביקור בקבר זה הינו מזעזע ועצוב במיוחד, שכן על חלק גדול משמות החללים נכתב "עלה לארץ בתש"ח, נפטר בתש"ט". אלו אנשים שבאו מן הגולה לארץ ישראל ועשו בה רק דבר אחד: מסרו את נפשם למען עם ישראל.