מפתיע: הלילה שבו מלך יהודי הכריע את גורל האימפריה הרומית

קשים ומרים היו חייהם של אבותינו תחת השלטון הרומאי העריץ בסוף ימי הבית השני. מאז מלחמת האחים שבה נקראו הרומאים להשכין שלום, ובפועל כבשו את ירושלים, סבלו היהודים משלטונו של הורדוס העריץ, משלטון הנציבים הרומאים החמסנים שעשו בארץ כבשלהם, וכאזהרת התורה: "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה... שורך טבוח לעיניך".

אחרי ארבעים שנה של סבל תחת ידי הורדוס העריץ, שעליו אמר ידידו אוגוסטוס קיסר "טוב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו", שכן הורדוס הרג את בניו, מחשש שמא העם ימליכו אותם תחתיו, המליכו הרומאים את נכדו של הורדוס, אגריפס, צאצא של מרים החשמונאית, בנו של אריסטובולוס שנהרג ע"י הורדוס באכזריות.

אגריפס הראשון היה מלך צדיק וירא שמים, וחז"ל שבחו אותו בהזדמנויות שונות. הוא גדל ברומי, כפי שהיה מקובל אז, לשלוח את צאצאי המלכים להתחנך ברומי, שם התחנך אצל הנסיכה אנטוניה, אישה רבת פעלים ברומי, אמם של גרמניקוס – כובש גרמניה, ושל קלאודיוס, שהיה נער פיקח, אבל נכה ובעל הופעה בלתי מרשימה. במשך שנים התעמל אגריפס עם האחים הרומאים, התאמן איתם בתרגילי קרב, למד איתם פילוסופיה, ולמרות הכל נשאר יהודי נאמן, שומר מצוות, מציית להוראות חכמים וירא שמים.

בשנת 41 לספירה הגיע אגריפס לרומי. מטרתו היתה להתחנן לקיסר קליגולה המטורף שיגן על היהודים בממלכתו, שהיו אז מטרה להתקפות מרושעות. אך עד שזכה אגריפס להתקבל לריאיון אצל קליגולה, נרצח קליגולה על ידי קבוצת קושרים, במעבר המלכותי שבין הקרקס לארמון. קליגולה החזיק שומרי ראש גרמנים, שכן לא סמך על בני עמו הרומאים, שבהם נהג בשיגעון ובטירוף. שומרי הראש הסתערו על הקושרים, והצליחו להרוג כמה מהם. בנוסף, הם הרגו סנאטורים רומאים שהיו באזור. בארמון המלכות הרומאי נוצר תוהו ובוהו. הקושרים לא תכננו מי יהיה הקיסר הבא, וגם לא היה הדבר בידם – קליגולה לא כתב צוואה, כי חשב את עצמו לאל, והעיר רומי נבוכה. הסנאט התכנס, וחברי הסנאט התווכחו ביניהם לילה שלם ללא תוצאות והסכמות. כספינה שאבד קברניטה, ככל שהיה קליגולה מטורף, עדיין היה הקיסר, ומושכות הממלכה בידיו.

באותו הזמן הסתובבו חיילי המשמר הפרטוריאני המלכותי בארמון, וניסו להשליט סדר. שם הם גילו לפתע, באחד החדרים, את קלאודיוס, מסתתר מאחורי וילון. בהיותו קרוב משפחה של הקיסר, חשב שגם אותו ירצו הקושרים לחסל, וכך הסתתר שעות רבות. החיילים חשבו להפך. בראותם קרוב משפחה של הקיסר, חשבו כי הוא בוודאי הקיסר, העלו אותו על אפריון והעבירו אותו למחנה הצבאי כקיסר. הסנאט לא קיבל את ההכרזה, וגם קלאודיוס עצמו היה נבוך ומבולבל. לא היתה לו ייצוגיות, הוא היה נראה מוזר ומגוחך. אצל הרומאים המראה החיצוני היה משמעותי מאד – קיסר היה חייב לדעת לנאום, להרעים בקולו ולהיות כריזמטי ודומיננטי.

ברגע זה הגיע אגריפס לתמונה. הוא נכנס למחנה הצבא, כידידו ואחיו החורג של קלאודיוס, ועודד אותו, הרגיע אותו ויעץ לו כיצד לדבר על לבם של הרומאים, במקום להסתתר מאחורי וילונות. במקביל נאם אגריפס לפני הסנאט, ושכנע אותם לבא בדברים עם קלאודיוס, שוודאי ישמע לקולם ויהיה קיסר נח ומתאים לדעותיהם. ואכן, קלאודיוס נכנס לסנאט כמנצח, בליווי חיילי המשמר הפרוטוריאני. למן הרגע שהסכימו הסנאטורים שייכנס לאולם, ברור היה שהוא יוכתר כקיסר. הם הגיעו להסכמות, בניצוחו של אגריפס, וקלאודיוס היה לקיסר.

כך מצא מלך יהודה את עצמו, כחרבונה, במרכז מאורעות בלתי מתוכננים, בעל השפעה גדולה ומשמעותית. קלאודיוס, כמובן, זכר לו את החסד הזה, והכיר לו טובה, הרחיב את מלכותו ואת סמכויותיו, ובכל 13 שנותיו של קלאודיוס כקיסר, נהנו אגריפס וכל יושבי ארץ ישראל מתמיכתו של הקיסר.