ניסיתי וניסיתי – לא הולך. כמה אפשר לחכות?

יש רגעים בחיים שהכל הולך בקלות. קמים בבוקר, נטילת ידיים, תפילה, לימודים. הכל רץ. ויש ימים שאין כוח לכלום. הכל תקוע. לא משנה מה נעשה. בימים כאלו יש שיגידו לנו – "סבלנות, הכל יסתדר". מה הקשר סבלנות? למי יש כוח לחכות, ולמה?

כרגיל, התשובה מסתתרת בספרים קדושים. קראנו בפרשה על אברהם אבינו, יושב לו בפתח האוהל כחום היום. וחם, באמת שחם במדבר. אין מזגן, אין מאוורר, ואברהם אבינו יושב – המילה "יושב" משמעותה "ממתין", וכאן טמון הסוד הגדול: "'והוא יושב פתח האהל כחום היום' – 'יושב' לשון המתנה ועכבה זמן רב, היינו שאין האדם זוכה להתגלות אלוקות בחינת "וירא אליו ה" , כי אם על ידי שיושב וממתין ומתעכב אצל פתח אהל הקדושה זמן רב". אז מה, פשוט לחכות?

כן! יש חשיבות להמתנה עצמה. יש צורך להמתין ולחכות בפתח, בכניסה. נכון שאני מתפלל ורוצה עכשיו, ונכון שדווקא כשאני מנסה להשתפר במשהו שקשור לקדושה (תפילין, תפילה, צניעות – למשל), פתאום נהיה לי ממש קשה לעשות זאת. אבל זה בדיוק העניין. צריך פשוט.... לחכות, בסבלנות.

מה אני, אברהם אבינו? נכון, אנחנו לא אברהם אבינו, אבל אנחנו הצאצאים שלו. וכמו שצבע עיניים, למשל, עובר בגנים – כך גם כוח רצון, וחוזק נפשי. וכן, אנחנו יכולים להשיג הכל, וגם לחכות. ומי שמחכה, זוכה.

ומה עושים בזמן שמחכים? עושים, פשוט עושים. נניח שממש רציתי להתפלל כל יום, אבל התפילה שלי יבשה, בלי לב, בקושי מצליח לפתוח את הפה, כל החשק להתפלל הלך. מה לעשות? פשוט להתפלל, גם בלי התלהבות. פשוט להמשיך לשבת בפתח כחום היום. ואז, קורה משהו מופלא: "אזי האמת יאיר לו ויזכה לראות הפתח, ואז בוודאי יזכה לכנוס אל הקדושה, כי אין שום מניעה בעולם כנ"ל. ותיכף כשרואין הפתח נכנסין אל הקדושה לבטח" – הפתח מתגלה, הלב מתעורר, נכנסים פנימה ומה שעבדנו מאוד קשה להשיג – הופך להיות קל ונגיש. קיבלנו מה שרצינו. שווה.