שמעתם על הילד שלא רצה להדליק נרות חנוכה?

מכירים את הסיפור על הילד שאמר להורים שלו "אני לא רוצה להדליק נרות חנוכה"? לא מכירים? גם אני לא. פשוט כי הסיפור הזה לא קיים. עוד לא פגשתי ילד (או מבוגר) שלא אוהב להדליק נרות חנוכה. יש משהו משמח כל כך בהדלקת הנרות בלילות החשוכים והקרים של כסלו. כל יום עוד נר. עוד שלהבת.

אנחנו מתחילים בנקודת אור אחת קטנה, מוסיפים עוד אחת ועוד אחת, עד היום השמיני, שבו מסיימים עם 8 נקודות אור בוהקות. וכשחושבים על זה – כך בדיוק נפש האדם.

לפעמים אתה מרגיש שאין בך טיפת אור, שום דבר טוב. ממש מרגיש ירוד, נמוך. איכשהו אתה מצליח למצוא איזה "פך שמן" קטן, פצפון, שעוזר לך להדליק נקודת אור במקום הנמוך שאתה נמצא בו. ונקודת האור הזאת, קטנה ככל שתהיה, עושה את העבודה. היא מאירה. מאירה בך מקומות שלא ידעת שקיימים. מראה לך שיש בך עוד. "מְעַט נְקֻדַּת הָאֱמֶת מֵאִיר לוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, כִּי בְּכָל יוֹם מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ הָאוֹר" (ליקוטי הלכות, אורח חיים ג', חנוכה ו'), ופתאום אתה מבין שאתה לא נורא כל כך, אולי אפילו די טוב. אתה כבר לא בחושך, אתה באור. אתה בעצמך אור.

וזה אחד הדברים הכי מדהימים בחנוכה. ימי חנוכה הם ימי חול רגילים לכל דבר. אל תוך החול והחושך – יורד אור של קדושה. החנוכייה מזכירה לנו את האור הפנימי שבנו, ויותר מכך – היא ממש מוסיפה בנו אור מבחינה רוחנית.

ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את כל הטוב הזה? רק להדליק. כל יום נר. כל יום קצת. כי גם קצת זה טוב. ולהבה אחת קטנה עושה שינוי גדול, ומושכת אחריה עוד להבות של אור.