ואז הגיע הסוף הטוב: אבל החיים האמיתיים מורכבים יותר

בסוף הפרשה, מיד אחרי השיא של עקידת יצחק, מבשרים לאברהם אבינו על הבנים שנולדו לנחור אחיו. הפסוקים מונים את שמותיהם המוזרים: עוּץ, בּוּז, קְמוּאֵל, כֶּשֶׂד, חֲזוֹ, פִּלְדָּשׁ, יִדְלָף ובְּתוּאֵל, וגם טֶבַח, גַּחַם, תַּחַשׁ ומַעֲכָה. הסיבה למידע הזה היא הבן בתואל, שהוא אבא של רבקה אמנו, ש"כָּל הַיִּחוּסִין הַלָּלוּ לֹא נִכְתְּבוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל פָּסוּק זֶה" (לשון רש"י, בשם מדרש בר"ר נ"ז, ג'). לפעמים יש בחינה של "קליפה קודמת לפרי", ולפני שמגיעים לדבר העיקרי – יש כל מיני קליפות וכל מיני פרטים לא חשובים, כמו שכתוב בתהילים (תהילים י"ב, ט'): "סביב רשעים יתהלכון", שביאורו, שבכל מדרגה ומדרגה יש דמיונות וקליפות שמסבבות אותו, וכדי להגיע לפרי, לעיקר, לתכלית – צריך לברר ולהכניע את הקליפות הללו (ליקו"מ כ"ה ב').

ולמה זה קשור לחינוך?

כי גם אחרי שהפסוקים מונים את יתר הבנים ומגיעים לתכלית, בתואל אבי רבקה, הפסוקים ממשיכים עוד עם ארבעת בני ראומה. גם בחיים, יש כל כך הרבה פרטים, אירועים ומצבים, שלפעמים זה מבלבל. קשה לראות מעגלים נסגרים, אפשר לספר את הסיפור מכמה זוויות, ואפשר לפספס את העיקר. אבל מבט תורני מזכיר לנו לא להתבלבל ולא להסתנוור מהכמות ("בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב"). אנחנו עוסקים כאן במלאכת בירור של יהלומים, וכל נשמה היא יהלום. לא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה.

לפעמים זה שוחק. אתה משקיע ונותן את כל הלב, ולא מקבל תודה, קצת הערכה. לפעמים אתה משקיע כל כך הרבה, זורע עמל של מסירות ואכפתיות טהורה, ובכל זאת – לא קוצר פירות. יש ציפייה כזו, טבעית ונורמלית, לראות את שכר עמלנו. יש הרבה סיפורים (דוגמת "יוסף מוקיר שבת") על קושי, בחירה טובה – ומייד זוכים במרגלית. בעלונים למיניהם זה הז'אנר הכי מפורסם. כל מיני סיפורים של קושי, דילמה, מסירות נפש למצווה – ומיד מגיע הסוף הטוב של שפע גדול למי שבחר נכון, ומאידך – אוניה טובעת או אוטובוס מתפוצץ למי שלא בחר נכון. יש סיפורים כאלו, אבל החיים האמיתיים מורכבים יותר, וה"עלוניזציה" של היהדות גורמת לפעמים לשטחיות רדודה. בחיים יש תהליכים שמחייבים סבלנות. יש גם דברים רעים ולא מובנים שקורים על הדרך, "קליפות שמסובבות את הפרי", וזה חלק מהתהליך. ההתעלמות מהם גורמת לציפיות לא ריאליות, וממילא גם להרבה תסכול וייאוש.

לנו אין תוכניות הבריאה מול העיניים, אנחנו לא רואים את ניצוצות הקדושה ואת היהלומים. לכן קשה להבין בזמן אמת מה בדיוק קורה. לכן לא טוב לדבר יותר מדי. "הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (קהלת ה', א'). תפקידנו לעשות בעקביות מה שמוטל עלינו: להתפלל, ולהרבות בהשתדלות נכונה: לאהוב ולקבל את ילדינו, להשתדל לראות בהם את הטוב, לעודד ולהעצים אותם, כי זה מה שיזרז כל תהליך חיובי!