"למה קיבלתי 95? זה היה אמור להיות 100"

"למה קיבלתי 95? זה היה אמור להיות 100". "למה למדתי רק דף אחד? עדיף 2". אני אומרת רק 3 פרקי תהילים ביום, למה אני לא מצליחה להגיד 10? אני לא שווה כלום".

מכירים את הקול הפנימי הזה, שמשחק לנו במחשבות, וגורם לנו לא להיות מרוצים מעצמנו? הקול הזה שאומר לנו: "או הכל או כלום", ומבקש כל מיני חומרות יתירות, ורוצה שניקח על עצמינו עוד ועוד? האם הוא צודק?

נכון, תמיד טוב להתקדם ולשאוף מעלה, אבל לפעמים – הקול הפנימי הזה גורם לנו לעשות בדיוק ההפך, ולהתייאש מעצמינו. הוא אומר לנו שאם לא התפללנו בכוונה – התפילה לא שווה, ואם לא קראנו את כל ספר התהילים – זה לא נחשב, כי מה זה כבר פרק אחד?! במקום לתת לנו עוד כוח, שמחה וחשק במה שאנחנו עושים ובעבודת השם – הוא מוריד לנו את מצב הרוח, ומכניס אותנו לייאוש.

ומי היה כזה, שממציא חומרות יתירות ומייאשות? עשיו, שהיה שואל את אביו: "איך מעשרין תבן ומלח?". ועשיו, כמובן, אנחנו ממש לא רוצים להיות.

מצד שני, בלי הקול הפנימי זה גם לא עובד: "כי אם כן, לא יעשה כלום, חס ושלום, רק אדרבא יעשה מה שלבו חפץ חס ושלום...ואין זה דרך התורה הקדושה. אבל גם לילך בדרך משפט לבד גם כן אי אפשר, כי אין העולם מתקיים על פי מדת הדין לבד".

אז איפה האמת? איך נדע מה באמת לעשות?

"ועיקר השלמות הוא, כשנכלל משפט וצדקה ביחד, שזה בחינת... משפט וצדקה ביעקב".

ובמילים פשוטות: להמשיך לעשות, לא להתייאש. כל עשייה קטנה – נחשבת. מצליחים רק פרק אחד של תהילים ביום? גם טוב. יכולים להוסיף קצת? הוסיפו פרק, שניים, לא את כל ספר התהילים בבת אחת. שילוב של משפט (לבדוק את עצמי ולראות איך אני מתקדם), עם חסד (לראות את עצמי בעין טובה ולדון את עצמי לכף זכות) – נוסחת קסם שקיבלנו ישירות מיעקב אבינו. כדאי לנסות. מקסימום – נצליח בגדול.