סיפור קצר

גולשת הידברות משתפת אותנו בנס גדול שחוותה אמה: שרשרת של ניסים החזירה אותה לחיים

לרגע רוצה לשוני להתגלגל החוצה ולהבהיר לו שנהירות לי דרכי מירון לא פחות מדרכי חסיד לבית רבו, אך ידי ממששת את ראשי הגלוי – ולראשונה זה זמן רב, אני מתבייש

יום פורים גבוה מיום הכיפורים, ובו כל אדם יכול לפעול בתפילתו גדולות ונצורות, שהרי "כל הפושט יד נותנים לו". אלא שאדם שם את כל מעייניו בשכרות, ומערפל את חושיו

כאשר נשמע קולו של אוטובוס מתקרב, הכלב נעמד ממושבו, צעד קדימה והסתכל על מספר הקו. הוא נענע ראשו בשלילה, ושב בחזרה אל מושבו שבתחנה

השעות חלפו, ובשעות הערב המוקדמות, בקרשטיק החל לפתע לחוש בכאבים עזים שפלחו, כביכול, את בטנו. הוא התפתל במשך מספר דקות ולבסוף נשכב על רצפת בית המדרש

"הוא מוכן לסלוח, אבל מה יהיה עם המים שמטפטפים כל העת מהתקרה שבביתו?! למרות זאת, בהחלטה מהירה החליט לוותר ויהי מה". סיפור נפלא על כוח הוויתור, ועל הזהירות בכבודה של אלמנה

בכל פעם שהיא נוברת בעבר, לבה נצבט בכאב. שפתיה לוחשות תפילה לעתיד: הלוואי ויהיה אי מי יאזין לקול הדומם בתוכה

לא הייתי מוותרת על אף אחת מהן! מלי האחראית, רותי הנבונה, תמי השנונה, יעלי השובבה, איילה החייכנית, שושי המקסימה. אבל כבר רציתי בן

"שבי לא בחרה איך להיוולד. אף אחד לא שאל אותה", נשמתי עמוקות. סופת הוריקן השתוללה בקרבי, איימה להתפרץ החוצה

עוד עלה קטן, יבש, נשר מן העץ. חנוך רכן אל האדמה על מנת להרימו. עתה, ברור היה לו: הוא יבחר באופציה האחרונה. יקבל את מוטי בשמחה

סבא פינחס הוא ניצול שואה, והוא כועס על ה'. שונא דת. אז מה קורה כשהנכד שלו מתחיל לשמור מצוות, ועוד אחד בדרך? כארז בלבנון ישגה. סיפור קצר

איך זה שראיתם לכל אורך השנים נאמנות כזו על טבעית – איך זה שאתם לא נותנים לרגע רק אמון? אמון קטן? משהו?

מדוע עצר ראש ישיבת מיר, הרב חיים שמואלביץ, באמצע מסירת השיעור? הסיבה תרגש גם אתכם

"איך זכית לבן כזה?", שאלתי ורעדתי מעצם השאלה ומהסיטואציה שלה. עזיזה חייכה. הרב מ' הרכין ראשו, מחייך. "זה סיפור ארוך, יא עיוני, אתה באמת רוצה לשמוע?"

הייתי מתוסכלת, ומצבי הרוח הסוערים של הבת טלטלו גם אותי כמו בתוך רכבת הרים בלונה פארק. כל הבית הסתובב סביב התקופה הקשה שעברנו

המתפללים יצאו בזה אחר זה, ותוך כדי איחולי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הונחו אחר כבוד ספרי הקינות בגניזה. דב בער המתין בסבלנות עד שיצא הגבאי ונעל אחריו את הדלת. או אז יצא ממקום מחבואו, הביט ימין ושמאל וניגש אל תיבת הגניזה הגדולה שניצבה בצדו של בית הכנסת. הוא לא הפסיד אף רגע והחל להוציא את ספרי הקינות מהתיבה. מועמד שלושה עשר בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

תחרות הסיפור הקצר של הידברות מגיעה לקו הסיום. לפניכם ארבעת הסיפורים הזוכים

יום אחד הייתי ממש מותש מהמרוץ היום יומי. רציתי לבכות, אבל התביישתי. ואז שמעתי בכי מתוכי. הסתכלתי סביבי לראות אם יש מי שרואה. כולם היו עסוקים בשלהם. רק אני שמעתי אותו. והוא בכה כי הייתי עצוב, והוא בכה בלי להתבייש. רציתי ללטף אותו פתאום, אבל לא היה לי אומץ. מועמד שנים עשר בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

אף אחד לא הפר את השקט ששרר. קמתי ממקומי והסתובבתי. לא עצרתי לרגע, לא נתתי לעצמי לחשוב על שאירע, רק רציתי להתרחק. פתחתי בריצה מהירה. הגשם החל יורד, שוטף את פניי. או שמא היו אלו דמעות. דמעות של עצב מהולות בשמחה. עצב על המקום אליו הגעתי. שמחה שאני בדרכי החוצה. מועמד אחד עשר בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

את מילות שירתה של נעמי באותה שעה איני כדאי לספר לכם כעת. היא שרה שם על ההסתרה החובקת את האדם, ועל מה שטמון בתוך ההסתרה, על כאב הלב, ועל האור האוהב, על דעתו הקצרה של האדם, ובד בבד על גאוותו, על פסיעות בודדות בחול, ועל מי שנושא את הכל. מועמד עשירי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה