סיפור מהחיים: חצות לילה אקום

עליתי לארץ במטרה מוצהרת להשתקע ולבנות יתד ובית. זכיתי להתחתן ולהקים משפחה, ולמדתי באחד הכוללים החשובים. כשראש הכולל שלי התכונן לנסיעה לחו"ל כדי לגייס תורמים למוסדות, הוא ביקש ממני להצטרף אליו. כ"חוצניק" ששולט בכמה שפות ברמת שפת אם, אוכל להיות לו לעזר. התייעצתי, והחלטתי להסכים. שתהיה לי זכות בהחזקה של תורה.

וכך ארגנתי לי תיק קטן עם כמה ספרי לימוד שאוכל לעיין בהם במהלך הדרך, להשיב נפש, ושני זוגות תפילין, של רש"י ושל רבנו תם, שאני מקפיד להניח בכל יום.

הטיסה שלנו היתה לכיוון ארצות הברית, עם נחיתת ביניים באחת ממדינות אירופה. כאשר התמקמתי במטוס, רציתי להניח את התפילין של רבנו תם. לידי ישב אדם עם כיפה, שהתגלה כאיש שיחה נחמד מאוד. הוא שאל על התפילין, וביקש להניח אותן גם הוא. התפתחה בינינו שיחה על תפילין של רש"י ורבנו תם, והזמן עבר בנעימים. הוא סיפר לי שהוא מנהל של אחת המחלקות של אל על. כעת הוא טס כדי לפקח מקרוב על פרויקט שאל-על באמצע קידומו.

לפני שירדנו ונפרדנו כידידים, הוא שלף עט ודף, וכתב את מספר הטלפון שלו. "למקרה שתצטרך", אמר. שמרתי את הפתק אצלי, ממהר, יחד עם הרב שלי, לתפוס את הטיסה הבאה לכיוון ארצות הברית.

תוך כדי התקדמות לכיוון ביקורת הדרכונים, נעצרתי. משהו חסר לי. בדקתי. לא מצאתי את הטרולי שלי, התיק הכי יקר. כל עולמי מונח בו – ספרי הלכה, ספרי לימוד ושני זוגות תפילין. מבוהל, חזרתי אחורה יחד עם הרב לנסות ולמצוא את התיק. פקיד מעונב בעל מזג אירופאי צונן שאל באדיבות לפשר החזרה שלנו למקום שממנו יצאנו. ניסיתי להסביר לו על הטרולי החשוב שאבד, והוא ענה בנחת שיש מחלקת אבדות, ואני צריך לבדוק שם. פניתי לעוד גורמים בשדה, וכולם החזירו אותי לאותו מקום – מחלקת אבדות. מה אני עושה? הטיסה עוד מעט יוצאת, ואני – אנה אני בא? עד שהטרולי שלי יגיע למחלקת האבדות, אם בכלל, כבר אפסיד את הטיסה הבאה...

זה היה הרגע שבו נזכרתי בפתק שהשאיר לי המנהל שישב לידי. לא להאמין איך כל כך מהר אני כבר צריך טובה ממנו. התקשרתי אליו וסיפרתי לו על האבדה. הוא ממש התגייס לעניין, ניסה לעשות כמה מהלכים, אך לצערו הם לא הניבו דבר. אמרתי לו שהתיק ודאי יגיע לישראל בטיסה חזור, אך הוא חידש לי שיש חוק שכל טיסה מקורקעת עד שנעשית בדיקה דקדקנית, לוודא שלא נותר בה שום חפץ. אין מציאות כזו, שחפצים חוזרים לארץ שממנה הגיעו מבלי ליצור קשר עם בעל החפץ ולקבל את אישורו, כך שהמאמצים שלי צריכים להיות כאן ועכשיו, בשדה האירופאי בלבד. הרב שנסע איתי ניסה להרגיע אותי שוודאי יחזרו אלי, הלא יש לי בוודאי שם וטלפון בנרתיק התפילין. האמת היא שרק תקופה קצרה לפני אותה נסיעה חבר המליץ לי לכתוב את כל הפרטים שלי בנרתיק של התפילין, לאחר שראה שאין לי בהם פרטים מלבד ראשי התיבות של שמי שהיו רקומים על הנרתיק. באותו רגע לא הבנתי למה זה חשוב, אבל כתבתי, שיהיה.

עכשיו הבנתי שזה היה חשוב במיוחד.

עברתי מפקיד לפקידה. עירבתי כל כך הרבה גורמים בשדה – אבל לאף אחד לא היתה בשורה בשבילי. דווקא המנהל, החבר מהטיסה, הבטיח שימשיך לעשות כל מאמץ בהמשך. כעת היה עלי למהר ולהזדרז, לפני ששער העלייה למטוס ייסגר. דאוג ועצוב פניתי אל השער, מקווה שעד מהרה המנהל, או כל מי שלא יהיה, ימצאו לי את האבדה. הרי יש פרטים, וניתן לחזור אלי.

זה היה מוזר לנחות כך בארצות הברית, בלי תפילין, בלי ספרים, ולהתחיל לגמגם ולשאול בכל פעם זוג תפילין ממישהו אחר. וכאן אוסיף פרט חשוב: אני איטר יד, כלומר – שמאלי, ולכן אני צריך תפילין תואמות. אלה לא התפילין הסטנדרטיות שיש לכולם. אז למצוא בכל יום מישהו שמאלי שמוכן להשאיל את התפילין – זה היה קצת קשוח.

הסיפור שלי התפרסם בקהילה, ובהחלטת הרב המקומי נאסף עבורי סכום לקניית זוג תפילין חדש, מהודר. התרגשתי מאוד מהמחווה הזו. דמעות בעיניים, מי כעמך ישראל. עדיין היה האבל על הזוגות שאינם, והדאגה שהתיק יגיע לידיים יהודיות, לכל הפחות, עם תפילה שהאבדה תשוב יום אחד.

לאורך כל הזמן הזה שמרתי על קשר עם אותו מנהל באל-על. הוא עדכן אותי שניסה ללא הרף, אך נראה שהגענו למבוי סתום. הודיתי לו מכל הלב. לאשתי לא סיפרתי מאום, לא רציתי לצער אותה. אך הרבנית, אשתו של הרב, שמעה על המקרה, וביוזמה מתוקה כינסה את ילדיה, וכל ערב לפני השינה הם אמרו תהילים למציאת התיק היקר. מובן שאז עוד לא ידעתי כלום. הייתי בסבב הגיוס האינטנסיבי, כל דקה נוצלה במלואה, היתה סייעתא דשמיא גדולה מאוד, והרב אמר לי כל הזמן שהאבדה תימצא במהרה, כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. אני אמרתי שהלוואי וכפרת העוונות הזו תהא להצלחת המטרה העיקרית שלנו – החזקת תורה. ובאמת, ההצלחה היתה מעל ומעבר למשוער. הגענו לקהילות רבות. הדלת נפתחה בשבילנו כמעט בכל מקום, ונראה היה שיד אלוקים מכוונת אותנו על צעד ושעל.

כאשר הגעתי בחזרה לארץ עם זוג תפילין חדש, בלי התיק הרגיל שלי, אשתי ראתה ושאלה מה קרה. נאלצתי לספר לה. היא כמובן הצטערה לשמוע, אך מיד תרגמה את זה לתפילות ולתהילים. לו ידעתי קודם למה התפילות מסוגלות, אולי הייתי נעזר בשירותיה ומגלה לה עוד קודם... בינתיים הזמנתי גם זוג תפילין חדש של רבנו תם.

באחד הלילות, שעת חצות כמעט, קיבלתי שיחת טלפון ממספר חסוי. לרוב אני לא עונה לשיחות ממספרים לא מזוהים, אך הפעם חרגתי ממנהגי, ללא הסבר הגיוני. "שלום, אני מדברת מאל-על. אני מדברת עם יונתן אורן?", שאלה אותי אלמונית מקו הטלפון. נאלמתי לרגע. "אכן", עניתי, בטוח שהיא רוצה לברר או לשאול על השירות, אפילו להציע פיצוי על הטרולי שאבד. "האם אבד לך תיק שמכיל זוגות תפילין?", שאלה, ואני הרגשתי את פעימות הלב שלי. בום, בום. "כ...כן", עניתי, רועד. "תראה, בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה, אבל הפעם, אינני יודעת למה, חרגתי ממנהגי. משהו בלב שלי אמר לי ליצור איתך קשר, משהו שמיימי לגמרי". באמת שמיימי... "את מדברת מצרפת?", שאלתי , מוודא. "לא, מה פתאום? משדה התעופה בן גוריון". זה לא מסתדר לי עם החוק שספרו לי עליו. איך זה יכול להיות? "אתה יכול לבוא ולאסוף את החבילה כבר עכשיו", היא אמרה, והסבירה לי איפה בדיוק נמצא הטרולי.

לא השתהיתי. מיד בבוקר פניתי אל שדה התעופה, מודה לקב"ה על החסד הגדול שעשה עמדי. כבר במחלקה הבנתי את גודל הנס. מאות פריטים היו מונחים שם. לא ברור איך היא דווקא נתפסה לתיק שלי, שאותו זיהיתי מיד. ניסיתי לאתר את הפקידה שהתקשרה, אך כל פקיד ששאלתי אודות מי שדיברה איתי בלילה, לא הבין על מה אני מדבר. אף אחד במחלקה לא יצר איתי קשר, וזה משהו שאף פעם לא עושים. הם הביטו בי כאילו נחתי מכוכב אחר. התעקשתי שמישהי דברה איתי, ויתרה מכך, סיפרתי שאיבדתי את התיק בטיסה לאירופה ואיך יכול להיות שהתיק חזר אלי? הם חשבו שאני מדמיין. "אין מצב", הם אמרו, "שיקרה מצב כזה. הנוהל הוא אחיד וקפדני מאוד, לא מחזירים שום דבר לפני שמתאמים עם בעל החפץ. אולי התבלבלת עם השיחה אז להיום".

הבנתי שהם קצת פחות מבינים בהשגחה ובמהלכים שמימיים. מיד התקשרתי לחבר-המנהל שלי, עדכנתי אותו שמצאתי את האבדה. חשבתי שאולי ידו היתה בדבר, ובזכותו התיק חזר. הוא התפלא ושמח מאוד על המציאה שלי, אך חזר והדגיש שאין לו שום יד ורגל בעניין, ובאמת מעניין מה שקרה...

פתאום הבנתי שהקב"ה לימד אותי לקח גדול וחשוב מאוד בחיים. אל תסמכו על נדיבים. חשבתי ותליתי איזושהי תקווה בחבר הזה, ובסוף הכל התגלגל רק מתפילות של אשתי ושל משפחתו של הרב. ברור לי מעל לכל ספק שזכות התהילים עמדה לי גם בפעם הזו.

עכשיו כבר היו לי שני זוגות תפילין מכל סוג. זוג אחד שקיבלתי בחו"ל וזוג של רבנו תם שהזמנתי בארץ, ואת שני הזוגות שלי, שחזרו אלי. התקשרתי לרב של הקהילה בחו"ל. סיפרתי לו על המציאה, וביקשתי להחזיר את התפילין. הוא כמובן חזר ואמר שזה ניתן במתנה גמורה, אבל אז נזכרתי שהבן של הרב חוגג עוד מעט בר מצווה, וגם הוא איטר יד! מיד הצעתי לשלוח את הזוגות החדשים עבור הבן שלו, וכך היה.

הכל הסתדר במדויק. אם הקב"ה רוצה – הוא שולח טיסה ישירה, כולל פקידה אלמונית שמתקשרת באמצע הלילה. כשהישועה מגיעה, היא מגיעה מהר-מהר, גם בחצות הלילה.

הלוואי שנזכה כך גם לגאולה השלמה בקרוב.