סיפור מהחיים: זכות השתיקה

אני לא בן אדם של חלומות. לא מתחברת למיסטיקה והסובב לה. אני אדם מהסוג הריאלי, שנשען על מה שניתן לראות בעיניים ולהוכיח בהתאם. לכן היה מוזר לי לקום בוקר אחד לאחר חלום מטריד שחלמתי בלילה. דודה שלי, מיכל, נפטרה לפני מספר שנים, מאורע לא קל עבורנו במשפחה. לא הרבה אחריה, אמא שלי ע"ה נפטרה מהמחלה הנוראית. החלל שהיא הותירה הוא בלתי ניתן להכלה, הכאב הוא עצום והשנים לא הקהו את הכאב. חלל של אמא – אף אחד לא יוכל להשיב. כל הנושא הזה רגיש מאוד ויקר לי ביותר. והנה חלמתי על דודתי, אחות אמי, וזה היה חלום לא פשוט בעליל. בחלום ראיתי את דודתי מיכל מגיעה אלי בוכה. זה היה בכי עמוק, אמיתי, עם עוצמה. התעוררתי מבוהלת. לא נעים, אבל עדיין לא חשבתי שיש בכך איזה מסר. המשכתי הלאה בחיי. יומיים אחר כך היא חזרה אלי שוב, הדודה. הפעם היא באה עם אמי, הביאה אותה כגיבוי... הפעם כבר לא יכולתי להתעלם. זה היה חלום מזעזע. בחלום ראיתי את הדודה מופיעה מולי בבכי חסר מעצורים, בכי עמוק, מרטיט. היא בוכה ומביטה אלי, כאילו מבקשת ממני משהו. פתאום ראיתי שם את אמי, שוכבת במיטה, גם היא בוכה. דודה שלי נגשת אליה למיטה, ושתיהן מתחבקות ובוכות זו על כתפה של זו, בכי גדול. פחד עמוק הקיף אותי. התעוררתי מבועתת, טרודה. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. מילא אם היתה באה אלי פעם אחת. עכשיו, לא רק שהגיעה אלי שוב, היא הביאה גם את אמא ע"ה, וזה לבד שבר אותי, לראות את אמא אחרי כל כך הרבה זמן, ועוד במצב כזה, שהיא כאובה ומיוסרת, בוכה. מה קורה כאן? הבנתי שיש כאן מסר, הן מנסות לשדר לי משהו, אבל אני עדיין לא מצליחה לפענח מהו.

התקשרתי לאחותי, האדם היחיד שאני יכולה לספר לו ולשתף, היחידה שתבין את כל המכלול. "את לא מבינה מה עברתי הלילה הזה", התחלתי. "אבל הכל התחיל לפני יומיים". שיתפתי אותה בחלום הראשון, במבט הכואב, בבכי. "וזה לא הכל", הוספתי. "תשמעי מה קרה לי הלילה הזה". שפכתי וסיפרתי לה כל מה שחלמתי, בעיקר על אמא. כמה שניות של שקט מכיוון אחותי, ואז שמעתי אותה מתייפחת. נלחצתי קצת. "מה קרה?", שאלתי, מקווה שזה רק החלום. משהו לא ברור קורה פה... "זה... רותי, הבת של מיכל, היא... היא במצב לא פשוט...". "מה קרה?! דברי!", ביקשתי, חרדה לופתת אותי. "הרבה זמן היא הרגישה לא טוב. היא הגיעה לבית החולים, היו תסמינים, ובסוף – זה זה". אחותי דיברה איתי בקודים, אבל אני הבנתי. היא תארה לי מסכת תלאות של הרגשה לא טובה והרבה מאוד סימנים מקדימים, עד לתוצאה קשה לעיכול, תרתי משמע. אותה מחלה בדיוק שממנה אמא שלי נפטרה. גילו לה גידול שלפי הגודל והצורה שלו – פניו רחוקות משלום. עשו לה ביופסיה כדי לאבחן את המצב לאשורו, והתוצאות לא פשוטות. מדובר בגידול מהסוג האלים והמסוכן יותר של המחלה. לכאורה, המצב ביש. התכווצתי מצער. הנה, חלמתי חלום נורא, ויש דברים בגו. אמא שלה דואגת לה מאוד בשמיים, היא ואמא שלי, שסבלה מאותו הדבר בדיוק. מיד הזכרתי את שמה בתפילה, מבינה שאין הרבה מה לעשות לרפואתה מלבד זה, ואם שערי דמעות לא ננעלו ותפילה בוקעת רקיעים – זה מה שאני חייבת לעשות. לעזור לה.

נפרדתי מאחותי, מהרהרת על החיים, על הפתאומיות שבה שגרה נעלמת, על הבריאות – עד כמה היא מורכבת, על כך ששום דבר לא מובן מאליו, על הזכות לקום בבוקר ולומר לה' תודה, כל יום, כל היום, על מה שיש וגם על מה שנראה שאין. על שהכל בהשגחתו ורחמיו המרובים. הבשורה הזו, יחד עם החלומות, ליוו אותי מאז כל יום, כל היום.

שבוע אחר כך פניתי אל חנות הבשרים, ממתינה בתור לקצב. היו הרבה אנשים בחנות הקטנה. לפני עמד אברך שפנה אל הקצב. "אולי כדאי שתרחיק מעט את הכבד, הוא ממש סמוך ונוגע בחלקי הבשר האחרים, זה קצת בעייתי הלכתית". הוא ביקש זאת בנועם ובדרך ארץ ממש, אבל הקצב חשב אחרת. הוא האדים, העיניים שלו בערו. "אל תטיף לי מוסר!", צעק לעברו, מנופף בידיו. "מי אתה בכלל חושב שאתה? עוד אחד שקם בבוקר ומתחיל לחנך אותי! יש כאן משגיח כשרות, ואתה לא תיתן לי הוראות!". הוא המשיך לנבל את הפה ולצעוק בקולי קולות. ניסיתי להתערב. לא יכולתי לראות את הפנים של אותו אברך, שהעיר בנחמדות רבה כל כך, חיוורות, מבוישות כל כך. זה ממש לא מה שהוא התכוון לעשות. הצעקות של הקצב היו מעל ומעבר לכל הגיון, ובדציבלים גבוהים מדי לאוזן אנושית. "מה הבעיה להזיז את הכבדים מכל הבשר?", שאלתי, לא מבינה על מה המהומה שלו. בסך הכל להזיז קצת את המיכל שבו שכן הכבד, למה צריך לעשות מכל דבר עסק? ועוד כך, בלי פרופורציה בכלל? "גברת, אל תתערבי בבקשה! הכל בסדר!", הטיח לעברי. הבנתי שאין כל תועלת מלנסות ולהרגיע, להפך. הוא המשיך לקלל ולגדף בטירוף את כל הציבור, מכפיש קהילות שלמות על לא עוול בכפן. כל האנשים בחנות היו המומים מההתנהגות, והאברך עמד שם ושתק. ואז, בהארה, נזכרתי בסגולה האדירה שיש למי שחוסם פיו ולשונו בשעת מריבה, שבולם בשעה קשה כזו. הנעלבים ואינם עולבים... מול עיני עלתה דמותה של רות, בת דודתי. הדמעות של אמה, הדמעות של אמי... החלומות שלי. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לחנות הזו באמצע היום.

מיד פניתי אל האברך. אמרתי לו: "שנינו בעלי אמונה, ויודעים כוחה של שתיקה מהו. אני מבקשת ממך שתתפלל על בת דודתי לרפואה שלמה. היא נמצאת במצב לא פשוט, וחייבת ניסים גדולים". הוא נעתר לי מיד, ובירך אותה מכל הלב. הרגשתי באותו הרגע התרגשות גדולה, כאילו שערי השמיים נפתחו בשבילי. הרגשה עילאית.

באותו הלילה היא באה אלי שוב, הדודה. הפעם היא היתה מחויכת, מלאת אור. בשמחה עצומה היא חיבקה אותי. בבוקר קמתי בהרגשה אחרת לגמרי. משהו טוב התפשט בי. התקשרתי מיד לאחותי, מספרת לה על החלום שחלמתי, על השמחה של הדודה והחיבוק שנתנה לי. היא סיפרה לי שכרגע בדיוק מכניסים את מיכל, בת הדודה, לניתוח מורכב, והיא זקוקה להרבה תפילות. היא ביקשה שאעתיר בשבילה. הרגעתי אותה. ההרגשה הטובה שליוותה אותי היתה חזקה מתמיד, הרגשתי שיש סייעתא דשמיא עצומה בכל הנוגע אליה, ואמרתי לה שעוד נראה ישועות. הייתי בטוחה בזה.

לאחר מספר שעות, אחותי התקשרה אלי, המומה, מרוגשת. "היו לה ניסים מעל לכל דמיון", היא פתחה. "הניתוח עבר בהצלחה. כבר כשפתחו ראו שהגידול בכלל לא גדול כפי שחשבו, הוא היה קטן מאוד, ברמה כזו שהם הצליחו להסיר את כולו". עכשיו הממצא נשלח למכון הפתולוגי, והתוצאות יקבעו מה יהיה המשך הטיפול. נס בלתי נתפס, הלא יאמן קרה. גידול שהיה ברור שהוא גדול, אפילו מאוד, כל הבדיקות הראו זאת, לפתע קיבל ממד אחר. זו היתה מכת פתיחה טובה ומפתיעה כל כך, שהרגשנו את יד ההשגחה מכוונת ומלטפת. כעת נשאר רק לחכות לתוצאות הבדיקה, כדי לדעת האם צריך טיפולים נוספים כלשהם. המשכנו בתפילות, מקווים לנס גדול.

לאחר כשבועיים הגיעו התוצאות. זה היה מעל ומעבר לכל מה שקיווינו לו. לא היה צורך בשום טיפול מעבר לניתוח שהיא עשתה. כלום. פלא פלאים. רק להישאר במעקב אחת לשנה.

עוצמת הנס היתה בלתי נתפסת. בת דודתי עשתה מסיבת הודיה גדולה שבה הודתה לבורא עולם, וגולת הכותרת היתה הסיפור שקרה לי עם אותו אברך בקצבייה. מעלת השתיקה – היא שעמדה לה.