שווה סיפור: אור מחזיר אור

אחרי כמה שנים טובות במקום עבודתי, העניינים התחילו לחרוק קצת. רציתי תזוזה, לפתוח אפיק חדש במקום אחר. ניסיתי להגדיל ראש, אבל השגרה התובענית שלי לא אפשרה לי להרים את הראש גבוה מדי כדי לחפש מקום אחר. במקום העבודה שלי הבטיחו תגמולים ותמריצים, ושוב נשאבתי לאותה רוטינה. כך קרה שוב ושוב: אני מתוסכלת, מתלוננת באוזני כל מי שאוזנו כרויה אלי, פונה למעסיק ובמקביל מחפשת חיפוש מהיר בחוץ, ושוב מסתפקת בעוד פירור מהעוגה ובהבטחה שאוטוטו מקדמים אותי.

באחד הסבבים האלה, היתה זו חברתי שנפל בחלקה להקשיב לי. היא היתה מעשית יותר מהמאזינים הקודמים שלי. לא ממש הסתדר לה שאני שוב ושוב נכנסת לאותה לולאה אינסופית. וכך, כבר למחרת היא שלחה לי מודעת דרושים. משרד הייטק יוקרתי שמחפש עובדת לנישה ייחודית, בדיוק מה שאני מחפשת. הדרישות אפיינו אותי בתעתיק מושלם: אותו הניסיון שיש לי, אותם הכישורים. נשמע חלום.

ישבתי לכתוב קורות חיים, ושלחתי אותם בלב הומה וחושש. אחרי הכל, לא קל לעשות צעד כזה... הטלפון של המגייסת הגיע מהר מהצפוי. היא הזמינה אותי לראיון בחברה – מקום מרכזי, די קרוב למקום עבודתי הנוכחי. שמחתי. כאשר הגעתי אל קומת המשרדים, היוקרתיות בצבצה מכל פינה. המזכירה – אדיבה אך קרירה – הפנתה אותי לעמדת ההמתנה. כורסאות נוחות ומפנקות קידמו את פני. הבטתי סביבי, מנסה להכיר את המקום. הרבה מידע אפשר לאסוף על מקום עבודה רק מהתבוננות פשוטה, ואני ניסיתי למקסם את זמן ההמתנה שלי ולהרוויח ממנו כמה שיותר. ידע שווה כוח.

לידי עברו כמה וכמה עובדים, שכמעט שלא העיפו לעברי מבט. הרגשתי קצת שקופה, עד שהגיעה אור. אור היתה אחת העובדות במקום. היא ראתה אותי והתעניינה בי, סתם ככה. מחווה אנושית. הרגשתי טוב כל כך. מתברר שהיא עובדת באותה מחלקה שאליה עמדתי להיכנס. היא סיפרה לי על המקום, והיתה נעימה ונוחה כל כך, שמהר מאוד בקשתי ממנה עוד מידע. היו לי גם שאלות מקצועיות, והיא ענתה לי על הכל בשמחה.

לאחר הריאיון הבנתי שהכיוון שלהם חיובי, אבל לי נולדו תהיות ושאלות חדשות. הייתי זקוקה למישהו מבפנים שיעזור לי. כשיצאתי ראיתי את אור, מנופפת לי לשלום. ניגשתי אליה. "תוכלי לתת לי את מספר הטלפון שלך?", שאלתי. רציתי להשלים חלקים בפאזל לפני שאני מגיעה להחלטה. אור נתנה לי את המספר בשמחה. היה ניכר שעזרה לאחר חשובה בעיניה מאוד.

התקשרתי אליה בערב, ושאלתי את השאלות שרציתי. הבנתי שאור היא אחת העובדות הטובות במשרד, וגם עמיתותיה לעבודה נעזרות בה ונהנות ממנה. עוד באותו היום חזרו אלי מהמשרד לבשר: "התקבלת". ביקשתי כמה ימים לגבש תשובה, לאחר כמה ימי חשיבה יחד עם בעלי, הבנו שזה לא המקום שכדאי לי לעבור אליו, מסיבות שונות. התקשרתי למגייסת ומסרתי לה את התשובה, עדכנתי גם את אור, והמשכתי הלאה בחיי. מאז לא ראיתי את אור ולא שמעתי עליה דבר.

נשארתי בעבודה שלי עוד כמעט עשור, עד שיום אחד, מקום העבודה שלי הודיע על סגירה. כל העובדים מפוטרים. מי שרוצה, יכול לעבור לסניף אחר של העסק, שנמצא בעיר אחרת. לי זה לא התאים. הנסיעות היו קשות מדי. ובכלל, זו היתה מקפצה, הזדמנות להכריח את עצמי למצוא משהו אחר. יצאתי לשוק התעסוקה, משהו ששנים לא עשיתי, ומצאתי עולם שלם שכולו ארוג אמונה. לכל משרה יש מועמד/ת שהקב"ה שלח לה ישירות משמיים. זה לא קל, וזו קריעת ים כפשוטו. השתדלתי לראות את יד ה', להאמין באמת ובתמים.

לאחר סבב של משרות שונות והגשת מועמדויות, הגעתי למשרה שמלכתחילה לא חשבתי עליה כלל כאופציה. משהו הפוך לגמרי מהמקצוע שבו עסקתי שנים רבות כל כך. משרה ממשלתית, עם תנאים נוחים לאמא, משכורת נחמדה ותנאים שחיפו על חסרונות קלים. דווקא אל המשרה הזו התקבלתי. וכשאני אומרת "התקבלתי", זה אומר שהבשורה היתה מהירה כל כך, שבתוך רגעים ספורים הכל השתנה. פתאום יש לי טייטל, ומקום עבודה שרוצה שאתחיל לעבוד עוד היום.

עכשיו נשאר לי רק להסתגל לרעיון של עבודה בתחום של משאבי אנוש. אני טובה עם אנשים, אבל זה ללמוד משהו חדש. מהר מאוד קיבלתי תפקיד מוגדר, והפכתי לאחראית, בין היתר, על הגיוסים למשרד. זה משרד ענק, עם מאות עובדים, ואני האחראית הכמעט בלעדית. הפכתי להיות פקידה ממשלתית שנמצאת במקום הכי רגיש ומרכזי. מי שמכיר – יודע: לפקיד יש כוח לקבל את ההחלטות, לפעמים יותר מהדרג הגבוה ביותר...

כך מצאתי את עצמי זוכה למחוות שונות, לבקשות מתחנחנות, נחמדות. מולי כולם היו נחמדים, ואני, בן אדם הכי פשוט שיש, לא רגילה לזה. לא אוהבת בכלל את המציאות הזו, אבל מבינה לאט-לאט שזה עולם השקר. לקח לי זמן להתרגל ולעכל. המנהלת שלי אהבה את העבודה שלי, ומצאה רק מילים טובות לומר לי. עם הזמן קיבלתי עוד תפקידים והאצלת סמכויות, והכוח שלי רק גבר.

באחד הימים יצאתי עם חברה לשעת איכות. בעודנו מחליפות חוויות וסיפורים מהחיים, שיתפתי אותה במה שקורה במשרד. אגב כך נזכרתי בחוויותי באותו יום במשרד, ונאנחתי. "למה את נאנחת?", היא שאלה, ואני סיפרתי לה על הפרויקט החדש שגוזל ממני משאבים רבים. זה פרויקט שנוסה בעבר, אבל לא הצליח כל כך, ועכשיו מחפשים עבורו מועמד מתאים, ולא מצליחים. כל מי שמתקבל – מתפטר די מהר, בצורה כזו או אחרת. עכשיו הטילו עלי את כל הפרויקט הזה, כמגייסת. אני בן אדם יסודי, ועשיתי הרבה שיעורי בית כדי להבין למה זה לא הלך עד עכשיו, ומה דורש שינוי. הצלחתי להגדיר מחדש את המשרה, ולשנות כמה דברים כדי להניף אותה בבטחה קדימה.

חברתי הקשיבה בהתעניינות. "אולי את מכירה מישהי שיש לה תואר בתחום?", שאלתי אותה תוך כדי דיבור. תואר במקצוע מסוים היה דרישת סף למשרה המדוברת. היא שאלה אותי עוד כמה שאלות, ואז קפצה. "כן! יש לי חברה שעשתה תואר במקצוע הזה, ונראה לי שהיא ממש תתאים למשרה. אני גם יודעת שהיא מחפשת עבודה עכשיו". היא התקשרה אליה כבר באותו רגע. "אור, מה קורה? יש לי חברה שמחפשים במשרד שלה מישהי עם תואר כמו שיש לך. זו נראית לי משרה בשבילך". השם "אור" דגדג לי משהו בזיכרון. לקחתי את הטלפון, שבצידו השני נשמעו קולות התלהבות, והסברתי לאותה אור אלמונית על המשרה. הקול שלה היה לי מוכר מאוד, ואז נפל לי האסימון – זו אור! ההיא מהמשרד לפני עשור, שעזרה לי כל כך.

בינגו. זה בדיוק מה שאני צריכה לפרויקט, ידעתי מיד. היא מתאימה לו כמו כפפה ליד. אנושית, בעלת כושר ניהול, חכמה, עונה על כל החלומות שלי. בלב התפללתי שרק תסכים לגשת ולהציע את עצמה למשרה... מיד אמרתי לה שזו אני, ההיא שהיא עזרה לה. לקח לה הרבה זמן להיזכר, בסך הכל שוחחנו פעם וחצי, בשבילה לא הייתי משהו מיוחד.

הגשת המועמדות למשרה היתה במכרז פומבי. אור יכלה להגיש מועמדות, אך אני לא הייתי המראיינת (בסך הכל פקידה...). ההחלטה הסופית היתה בידיים של המנהלת שלי, ושל עוד כמה בשדרה הניהולית. יחד עם אור ניגשו עוד כמה מועמדים. זו היתה משרה טובה, והיו עליה קופצים רבים. כשאור הופיעה במשרד, זה היה ברור מבחינתי שהיא הבחירה המתאימה. היא ממש הפיצה אור סביבה, האירה פנים לכולם. הריאיון שלה עבר בהצלחה, והיא עברה לשלב ב'.

יחד איתה עברו לשלב הבא עוד שני מועמדים. ניגשתי למנהלת שלי וסיפרתי לה איך אני מכירה את אור. לא השמטתי דבר, סיפרתי הכל. היא ממש התפעלה.

כשאור התקבלה, ידעתי שיש לי חלק לא מבוטל בעניין. היא באמת התאימה לתפקיד. היא הרימה את כל הפרויקט לכמה רמות מעל המתוכנן, והתגלתה כאישה מוכשרת מאוד, משהו מיוחד באמת. מאז, המנהלת שלי מבקשת את חוות דעתי על כל מועמד שמגיע... היא ממש התלהבה מהחומר האנושי שגייסתי לה. אז כן, גם אני הרווחתי על הדרך מעזרה למישהי שעזרה לי. וזה היה פשוט – ידעתי בלב שלם שהיא מתאימה, האנושיות שלה ניצחה את הכל. המידות הטובות שלה הן אלה שפתחו לה דלתות.