סיפור מהחיים: הקפיצה שהצילה שניים

אני עובדת כמורה באחת מרשתות החינוך. כנהוג, אחת לשנה המנהל מוציא את כל הצוות למספר ימי השתלמות. אלו ימים מלאים בתוכן, עם פעילויות שונות. בכל פעילות כזו מושקעת המון מחשבה, ארגון ותכנון שמצריכים אנרגיות ומשאבים רבים.

לנו, המורות, הימים הללו נותנים הרבה כוח והטענה. אפשר לומר שאנחנו מחכות לכך בכל שנה מחדש, כמה ימי הפוגה מהעומס היומיומי. באחת השנים, תאריך ימי ההשתלמות יצא בדיוק לאחר שחזרתי מחופשת לידה. הייתי עם תינוק קטן, וזה היה שיקול אם להגיע או לא. בסוף בחרתי להגיע ולהביא איתי את התינוק. הימים היו מושקעים ברמה גבוהה, עם הרבה מאוד חשיבה ותכנון יוצא דופן. משאבים רבים הוקצו לנו, המורות, כדי שנקבל את מלא הכוח והידע. התוכן היה מעניין, עם הרבה חומר למחשבה ולפיתוח, הרצאות ודיונים מעניינים. המוטו של התוכנית היה: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיקפוץ אחריו למים". כל הפעילויות סובבו סביב זה, זה היה מרתק. הביאו לנו תוכניות שהרחיבו על הנושא, מחקרים, סיפורים שכמעט קשה להאמין שהם אמיתיים, עד כמה אמון ועוד אמון יכולים לבנות מערכות שלמות של ילד.

יחד עם כל התוכן העיוני שילבו לנו גם פעילות אקסטרים נחמדה: יצאנו לשייט בקייקים, בנהר הירדן. היינו קבוצה גדולה מאוד של מורות, ומטבע הדברים, כאשר הגענו לשם, לקח זמן להתארגן ולהסתדר בקבוצות לקיאק.

משום מה, הההתארגנות הארוכה הזו הטרידה את אחד המדריכים שהיה במקום. הוא ממש נדרך כאשר ראה אותנו, ולא לקח לו הרבה זמן עד ש"הקיא" את כל מה שיש לו בבטן עלינו. הוא התחיל לצעוק על המורות, שלא הבינו מה הוא בדיוק רוצה. זה טבעי שלוקח זמן לקבוצה להסתדר ולמצוא את המקום שלה. אבל הוא בשלו. "אתם עושים רק בלגן, אתם לא יודעים להסתדר, רק לדחוף כל הזמן...", ועוד כל מיני אמרות קשות ולא פשוטות על ציבור שלם של שומרי מצוות, על בורא עולם וכו'. ניסו להרגיע אותו, אבל נראה היה שהוא חדור מטרה.

הוא היה כעוס ונרגן כל כך. הצעקות והרעש שזה יצר, יחד עם המורות הפגועות, החישו למקום מהר מאוד את המנהל של רשת החינוך. הוא הגיע במיוחד כדי לעזור ולהשליט סדר והבנה בארגון המצב. כאשר הגיע וראה את המדריך שעשה את כל הרעש, נוצר רגע של שקט. המנהל והמדריך הביטו זה בזה בחוסר נעימות קל, אבל מהר מאד המנהל התעשת, וניגש ללחוץ את ידו של המדריך. מתברר שאותו מדריך היה תלמיד של המנהל באחת הישיבות שהוא ניהל בעבר. אותו תלמיד ירד מהדרך, ועכשיו, כשהם ראו זה את זה והכירו, זה היה קצת מביך. המדריך לא הגיב ללחיצת היד בחמימות וגם לא פחות מזה, אבל הוא כן נשאר להחליף כמה מילים עם המנהל. היה לו חשוב להעביר מסר, והוא הגיע במהירות לנושא שמילא את כל כולו. הוא הטיח הרבה כעס כלפי העולם ובעיקר כלפי שמיא, כביכול חלילה אין לו אמונה בבורא. המנהל עקף בעדינות ובחכמה את הנושא, והמשיך לעזור ולארגן את כל צוות המורות כדי שהתהליך יזרום הכי טוב שאפשר.

בעוד כולן מתארגנות ועולות על הקיאק, נשארתי תוהה ומתלבטת אם להשתתף בפעילות. כאמור, הייתי עם תינוק קטן, והוא לא יכול לעלות על הקיאק. אם אעלה, אצטרך להשאיר את התינוק עם אחת המורות האחרות שמחכה לתורה. לא ממש היה לי חשק לעשות זאת. מצד שני, הפעילות הזו ממש דיברה אליי, אני אוהבת לשוט ורציתי מאוד להשתתף. לא ידעתי מה לעשות. בעודי מתלבטת, הגיעה אליי אחת המורות ושאלה למה אני לא עולה, כאשר הבינה שזה בגלל התינוק, היא אמרה מיד: "תעלי, אני גם ככה לא עולה ואין לי בעיה לשמור עליו בינתיים". ראיתי שהיא כנה ובאמת שמחה לעזור, והשתכנעתי. הורדתי את המעצור של העגלה, השארתי לתינוק כל מה שיצטרך, אם בכלל, ונפרדתי מהם.

לא יודעת למה אבל הרגשה רעה הזדחלה לי ללב. ניסיתי להוריד אותה, ראיתי זאת כעוד חרדה שמתעוררת עכשיו, אני לא רגילה להשאיר את התינוק שלי בלעדי. חזרתי לנשק אותו שוב. חברתי צחקה, גם היא מכירה את הדאגה הזאת... נפרדתי משניהם, והתקדמתי לכיוון המזח. עליתי על הקיאק, חגרתי את האפוד, שמעתי שוב את הכללים – והנה, יצאנו לדרכנו. בעוד הקיאק מנתב מסלול לתוך המים הזורמים, חיפשתי בעיני את העגלה של התינוק שלי על החוף. השקפתי עליה בעוד הסירה נעה למסלול של הזרימה החזקה יותר, ולפתע הבחנתי במשהו לא טוב שקורה לעגלה. אדם אחד נתקל בה בחוסר שימת לב. העגלה נעה קלות. ואז עוד מישהי נתקלה בה באותה צורה. שום דבר משמעותי, לכאורה – אבל הפעם, המעצור השתחרר, ועוד לפני שהמורה שהשגיחה על התינוק הצליחה לראות שמשהו בכלל קורה – העגלה החלה להידרדר מול עיני הקרועות בתדהמה, במהירות הולכת וגוברת, ישר לכיוון הנהר!

את כל זה ראיתי מרחוק, מאמצע הנהר, ואף אחד מלבדי, כך נראה, עוד לא שם לב למה שקורה. בשבריר השנייה שחלף הבנתי שקיימות שתי אפשרויות: או שהעגלה תגיע לסלעים והתינוק יושלך החוצה הישר אליהם, או שהיא תטבע בנהר יחד עם התינוק. פלטתי צרחה אדירה. המורה כנראה שמעה אותי בדיוק ברגע שבו קלטה בעצמה את המתרחש, וזינקה אחרי העגלה. אך העגלה התדרדרה במהירות בלתי נתפסת. באינסטינקט אימהי התרוממתי כדי לקפוץ למים, אך המדריכה שהייתה על הקיאק תפסה אותי ולא נתנה לי לעשות דבר. זו סכנה, היא אמרה. היא צדקה. לא היה הגיון בקפיצה למים, לא הייתי מספיקה להגיע, והייתי מסכנת בכך את חיי שלי, לא פחות. תרחישי אימה זוועתיים רצו לי בראש באותם שברירי שניות, אימה שאני לא מאחלת לאף אמא בעולם להרגיש. הילד שלי! מתדרדר חלילה אל הדבר הגרוע מכל, וכל זה הישר מול עיני, ואנה אני באה. צרחתי.

כל זה קרה במשך שנייה או שתיים. אני הרגשתי כאילו עברה שנה שלמה... לפתע, מזווית העין, ראיתי את המנהל שלנו, זה שהגיע לארגן ולעזור, ולכן גם היה גם הכי קרוב לשפת הנהר. הוא טס לכיוון העגלה הדוהרת. כאשר העגלה המידרדרת נתקעת באחד הסלעים, ראיתי את התינוק שלי מחליק מהעגלה מעוצמת ההדף, הישר ל...מים! ראיתי את הזוועה מתרחשת מול עיני. התאבנתי. וכמו מלאך, עוד לפני שהתינוק הספיק לפגוע במים, המנהל הצליח להגיע אליו. במהירות מופלאה הוא זינק אליו, תפס אותו, ובשל התנופה – המשיך לקפוץ אל תוך המים, כשהוא מחזיק את התינוק בשתי ידיו המורמות מעלה. התחלתי לבכות, ראיתי אותו מחזיק את האוצר היקר שלי מורם באוויר, כמו אות ניצחון, כשהוא בטוח ומוגן. חוץ מכמה רסיסי מים קטנים, הוא היה אפילו יבש. התינוק כמובן לא הבין מה קרה סביבו ומאיזה מצב הוא ניצל בניסי ניסים.

כולם הגיעו מיד והתאספו סביב המנהל, מוחאים לו כפיים. אנשים רעדו, גם אני. הוא הציל לי את הילד. בתושייה רבה, בערנות ובזריזות כזו.

ומבין כל האנשים, התקרב לפתע המדריך. זה שהצעקות והגידופים שלו הביאו למקום את המנהל מלכתחילה. הוא היה חיוור. הוא ראה הכל מול העיניים, והבין מצוין מה היה עלול להתרחש כאן, ואת הנס הלא ייאמן, שאין לו שום הסבר מדעי. הוא ניגש למנהל ואמר לו: "עכשיו אני יודע – יש אלוקים!".

יותר מזה לא היינו צריכים. זו הייתה חתימה לכל מה שקרה כאן, סגירת מעגל בלתי נתפסת. באותם רגעים צף מול עיני אותו משפט מעורר השראה שהנחה אותנו לאורך כל ימי ההשתלמות שלנו: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיקפוץ אחריו למים". הילד שלי כבר ניצל, בשימוש מילולי באמרה הזאת... עכשיו הבנתי שהקפיצה הזו הצילה שניים.