שווה סיפור: חיים במתנה

כשהתחתנתי עם בעלי, ידעתי שהוא לא תמיד יהיה זמין עבורי. בעלי הוא רופא בשלב ההתמחות. את רוב שנות הלימודים הוא כבר עבר, וזה השלב הקשוח והמעשי. משמרות ארוכות מאוד ברוב ימי השבוע, ולוח זמנים אינטנסיבי ולא מתפשר. לעיתים המשמרות חוצות רף 12 השעות, ולפעמים אני לא רואה אותו יומיים – עד שהוא מגיע, הוא קורס למיטה, וחוזר חלילה.

בחרתי בזה, וידעתי כל מה שזה אומר, ועדיין, הקושי קיים. אני שמחה כל יום בזכות שלו להציל חיים ולהקל על אנשים רבים. לפעמים מספיק חיוך של רופא כדי לתת כוח למטופל. אני שמחה שבעלי נמצא בצד הנותן של המשוואה.

בעלי עמד לחגוג יום הולדת עגול. התכוננתי רבות ליום ההולדת שלו. חשבתי על קונספט מתאים והשקעתי הרבה מחשבה בתכנון, עד שהגעתי לשלב של קביעת התאריך. כאישה של רופא – אני יודעת שצריך לבדוק מראש, עד כמה שניתן, מהן המשמרות לאותו שבוע, ורק אז אפשר לדעת מתי לשבץ את האירוע. לחגוג בהפתעה – אין סיכוי. לכן חיכיתי לרגע הכמעט אחרון, ופניתי לבעלי בבקשה שייתן לי את לוח המשמרות שלו לאותו שבוע, ושיפנה את היום שבו הכי מתאים לחגוג לו. הוא חייך והסכים. עוד באותו יום הוא בישר לי שהיום הנבחר נקי ממשמרות, ואפשר לקבוע בו את האירוע.

זה היה לאחר תקופה ארוכה ומתישה, שבה הוא שהה בבית החולים יותר ממה שהיה בבית. תקופה של עומס בלתי נתפס, עם כוח אדם מצומצם, כך שכאשר הוא הצליח לסדר לעצמו יום פנוי לחגיגה, הייתי מאושרת. כעת אוכל להוציא את התוכנית שלי לפועל.

יום לפני האירוע, המתוכנן, בעלי נכנס הביתה מהמשמרת האחרונה. מהר מאוד שמתי לב שהעיניים שלו מספרות לי סיפור שהוא מעדיף לא לספר בפה. ישבנו לכמה דקות של כוס קפה, והוא כחכח בגרונו. הבנתי שהסיפור שלו מנסה לצאת מהגרון. המתנתי בסבלנות, בטוחה שקרה משהו לא נעים בבית החולים. לא העליתי על דעתי כיוון אחר. בסוף זה השתחרר. קולגה שלו עבר כמה מקרים אישיים בזמן האחרון. הוא במצב לא פשוט, ואין לו סידור להחלפת המשמרת שלו. הוא תקוע ממש, ולא מוצא אף אחד. ריחמתי מאוד על הקולגה הזה. ידעתי עם מה הוא מתמודד, וצר לי עליו. ניסיתי להעלות רעיונות, הצעות ייעול או אנשים שיוכלו לעזור לו מתוך המערכת. התפלאתי, כי אני יודעת שלרוב המתמחים יש מין אחוות לוחמים כזו, אחד מגבה את השני. ברוב הפעמים.

השיחה התמשכה, ובעלי לא הרפה מהנושא, מזכיר שוב ושוב שהקולגה ממש התחנן אליו שיחליף אותו. משהו התחיל לחלחל אצלי. בתמימותי הייתי בטוחה שהוא מספר לי כדי לשתף, לרגע לא חשבתי שהוא בעצם מנסה ליידע אותי, בצורה עקיפה ועדינה. נפל לי האסימון. "אתה לא הולך להחליף אותו, נכון?!", ניסיתי לוודא. השתיקה של בעלי הלחיצה אותי. "זה אמיתי?", שאלתי, המומה, לא מוכנה לקבל את התשובה. "אני מצטער, מלי, לא היתה ברירה", הוא ענה לי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מערבולת של רגשות הסתחררה מולי במחול משוגע. רציתי רק להירגע, ומהר. יצאתי למרפסת עם דמעות בעיניים, מאוכזבת, מתוסכלת. לא עזר שהוא הבטיח לי לצאת מיד אחר כך, התנצל שוב ושוב. הייתי אטומה לגמרי, לא מסוגלת לעכל את העניין. אחרי כל ההכנות, וכל התכנונים המוקפדים... הכל בוטל? לאורך כל היום הייתי שבויה ברחמיים העצמיים שלי ובתסבוכת הרגשות.

למחרת, בעלי יצא לבית החולים למשמרת, במקום החבר שלו. כלומר, הוא לא יהיה בבית הרבה יותר מחצי יממה. בזמן הזה ניסיתי להירגע, לחשוב מחשבות טובות, לשמוח, לנסות ולהבין את המצב שהוא היה בו, החסד עם החבר שנאלץ לבקש. הזמן פעל לטובתי, ואפשר לי לפתוח ערוצים חדשים עם עצמי ועם המצב. החלטתי לצאת מהמצב הזה, לפעול ולעשות משהו טוב יותר, הכנתי לבעלי משהו חגיגי בבית, שתהיה לו קבלת פנים נחמדה, במיוחד אחרי משמרת כה ארוכה וקשה. צו פיוס. אחרי הכל, זה יום ההולדת שלו, גם אם זה לא לפי הציפיות והרצונות שלי. עם ההכנות, ההרגשה שלי השתפרה. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. הלב התיישב, ורוחות של שלום נשבו בבית.

*

הטלפון שלי צלצל. על הצג היתה השכנה. אין לי הרבה קשר עם השכנים, אנחנו גרים בבניין ענק, קרוב יותר למגדל, רב קומות, עם דיירים רבים כל כך, שמלבד היתקלויות פה ושם במעליות או בחניון של הבניין, כמעט שלא יוצא לי לדבר עם מישהו מהם. אבל את השכנה הזו דווקא יצא לי לפגוש מספר פעמים, בכל פעם במקום אחר. יצרנו בינינו קשר מינימלי והחלפנו מספרי טלפון, שבהם אנחנו משתמשות רק לעיתים רחוקות, ולרוב לצרכים ענייניים. התפלאתי, מה גורם לה להתקשר? עניתי. בליל של קולות היסטריים נשפך לאוזני. שמעתי אותה מתנשפת, מדברת במהירות עד שבקושי הצלחתי להבין. היא אמרה שיש אדם מבוגר שהתמוטט בלובי הבניין, וחייבים רופא. היא זכרה שסיפרתי לה על העבודה של בעלי, ושאלה אם הוא יוכל לרדת מייד ללובי. אמרתי לה שהוא לא בבית, אבל נזכרתי שדיברתי איתו לפני מספר דקות, והוא אמר שהוא בדרך הביתה. כלומר, רוב הסיכויים שהוא כבר כאן, או קרוב. וידאתי איתה שהיא גם הזמינה אמבולנס, ומיד התקשרתי לבעלי.

הוא בדיוק נכנס לחנייה. סיפרתי לו מה קורה בלובי הבניין, ושצריכים שם עזרה. הוא רץ פנימה. התפללתי שיספיק להגיע בזמן. יש כמה קומות מהחניה עד ללובי. הייתי מתוחה ולחוצה. לא ידעתי מה בדיוק קורה למטה. הנחתי שבעלי עסוק, אז לא התקשרתי שוב, כדי לא להפריע. אני גם לא טיפוס שירד ללובי כדי לראות מה קרה, צנעת הפרט חשובה לי. המתנתי בבית.

אחרי זמן מה, השכנה התקשרה להודות לי. היא סיפרה שאדם מבוגר התמוטט בפתאומיות בלובי, והאמבולנס שהוזמן לא הגיע. זה היה ממש תמוה. חוסר האונים שם היה גדול. אמנם ממש לאחרונה התקינו לנו בלובי דפיברילטור למקרי חירום, אבל אף אחד מהנוכחים במקום לא ידע להשתמש בו נכון. בעלי הגיע בדיוק בזמן, הפעיל את הדפיברילטור וטיפל באיש, שחזר לחיים, ברוך ה'.

התרגשתי מאוד. דמעות עלו לי בעיניים, הייתי גאה בו כל כך. הוא היה השליח של ה' לעזור לאותו אדם. זה מילא אותי בשמחה עצומה.

דקות ספורות אחר כך, בעלי התקשר אלי. "מלי, אני חייב להתפנות לבית החולים".

"זה בגלל האדם שהתמוטט?", שאלתי.

"כן", הוא ענה, ואז, בעדינות, שאל אם דיברתי עם אבא שלי היום. "זה אבא שלי?!", צעקתי, נדהמת. "כן", הוא ענה לי.

מיד ארגנתי מינימום של חפצים וטסתי למטה. הם כבר נסעו בנט"ן שהגיע לבסוף, מצב חירום. מיהרתי להגיע אחריהם לבית החולים. מתברר שאבא שלי רצה להפתיע את בעלי. הוא לא ידע על התוכניות שלנו לאותו יום, וגם לא על שינוי התוכניות, ופשוט הגיע עם מתנה לכבוד יום ההולדת שלו, אף על פי שלא הרגיש טוב כל כך באותו היום. בלובי הבניין הוא התמוטט. אבא שלי חולה לב עם תיק רפואי גדוש... השכנה שבדיוק עברה שם ראתה הכל, הזעיקה עזרה ואנשים הגיעו, אבל לא ידעו ממש מה לעשות. ההגעה של בעלי היתה נס משמיים, כיוון שמלבד היותו רופא שיודע לתפעל את הדפיברילטור, הוא גם מכיר היטב את התיק הרפואי של אבא שלי, לפרטי פרטים, מה שהקל מאוד את הטיפול בו.

האמבולנס, כך התברר, התעכב בגלל משאית שהתהפכה בכביש הראשי ממש דקות ספורות אחרי שבעלי עבר בו. המשאית חסמה את הכביש לחלוטין למשך זמן שהיה עלול להיות קריטי עבור אבא שלי, ובעלי, במו ידיו, הציל את החיים של אבא שלי.

בכל פעם שאני חושבת על זה, אני מצטמררת מחדש. מה היה קורה אילו הוא לא היה מוותר לחבר? היינו בחוץ, חוגגים, רחוקים מאבא שלי. אבא שלי רצה לתת לו מתנה, ובעלי, בחסדי שמיים, נתן לו חיים במתנה.