שווה סיפור: והשיב את הגזלה

הוזמנתי למסיבה של אחת מחברותי, דבר מקובל ושכיח בבית ספר שבו למדתי באותם ימים, ממלכתי-אזורי,במהלך המסיבה שמתי לב לתליון חדש שענדה ורד, אחת מחברותי. הוא היה עשוי זהב, והעיצוב שלו היה מיוחד ומשובב נפש. הרבה מהחברות פרגנו לוורד, וזה רק הצית בי תשוקה לתליון כזה. כמה שאהבתי – קינאתי.

במהלך הפעילות החווייתית, שמתי לב שוורד מסירה את התליון. היא היתה עסוקה, והפעולה הזו נעשתה באופן אוטומטי, ללא חשש או בדיקה של הסביבה שבה היא נמצאת. פשוט – לא היה לה נוח, אז היא הורידה, בלי הרבה מחשבה מעבר.

בשבילי זו היתה שעת כושר. אני ילדה טובה, מבית טוב וחם, לא חסר לי דבר, ולכאורה לא היתה לי סיבה אמיתית לעשות מעשה כזה, אבל זה קרה. שמתי ידי על התליון היקר, מחליקה אותו במהירות לתוך הכיס שלי. רק בדרך חזור, כשהגעתי לבית שלי, גילית את עומק הביצה שבה שקעתי. התליון בער בידי. המילים אבדו לי, לא ידעתי איך לתרץ את הימצאותו אצלי. לא ידעתי לשקר. לא חשבתי לרגע על הרגעים שאחרי המעשה, לא חשבתי אסטרטגיה. המים הגנובים כבר לא ימתקו. הם הפכו לי למרים. מאוד.

הרגשתי את הפנים שלי בוערות, רציתי להיפטר מהדבר הזה במהירות האפשרית. זה רבץ עלי. להחזיר – לא עבר לי אפילו במחשבה, חששתי מכך. חיפשתי רעיון לנוסחה שתסיר ממני כל חשד. הלכתי על הבנאלי ביותר. הגעתי לאמא שלי בפרצוף הכי תמים שהצלחתי להפיק, מגישה לה את התליון ש"מצאתי".

"אמא, מצאתי את התליון הזה ואין לי מה לעשות איתו, קחי אותו אליך, תשמרי אצלך", אמרתי בנימה שקטה, כמעט אגבית. אמא שלי הביטה בתליון, אגפה אותו בין אצבעותיה והכניסה אותו למגירת התכשיטים שלה. זה עבר באופן הכי חלק שיש.

כבר למחרת ראיתי את אמא שלי עונדת את התליון על צווארה. מאז, היא הלכה איתו לכל מקום. היה ניכר שהיא ממש אהבה אותו. בכל פעם שראיתי אותו על צווארה, ובכלל, כשהייתי נזכרת במעשה החמור שלי, הייתי מתעצבת, מתביישת, מרגישה רע.

החיים עברו. גדלתי, סיימתי את בית הספר ועברתי לתיכון אחר. ורד פנתה למקום לימודים שונה, ובזה הסתכם המסלול שלנו יחד. השנים הצמיחו אותי לאישה שקיבלה הרבה חומר למחשבה עם כל יום שחלף. זכיתי לחזור בתשובה, וככל שהעמקתי בתשובה שלי – כך ייסורי המצפון והחרטה על המעשה של נטילת התליון העיקו עלי יותר ויותר. זה לא נתן לי מנוח. לא ידעתי מה לעשות עם ה"תיק" הזה. הפכתי כבר לאמא עם ילדים, ועדיין לא העזתי לעשות מה שצריך.

השקעתי בשיעורים ובהלכות של עוון גזל, נרשמתי גם לעמותה שעוסקת בזה ותרמתי אליה רבות, מקווה לכפר בזה על הגזל שבחיקי. עם השנים הבנתי שהדבר הזה לא כל כך פשוט, גם אם אני תורמת ועושה מעשי צדקה. כל עוד הגזלה נמצאת אצלי – זו בעיה, ועלי להשיב אותה לפני הכל. בתוך תוכי האמנתי שיבוא יום והאבדה תשוב לבעליה, אבל לא היה לי אומץ להתחיל את המסע.

בשנה האחרונה העניין התחדד והתעצם אצלי יותר, לאחר סדרת שיעורים בעניין גזל. הגזלה ממש טרטרה לי את הנפש. החלטתי לגשת לרב ולשאול אותו מה עלי לעשות. סיפרתי לו את המקרה. הרב אמר שאין אופציה אחרת מלבד להחזיר את הגזלה. הוא עמד על כך בתוקף. עכשיו כבר הייתי חייבת, בלי שום תירוצים.

אבל איך? עכשיו, בגיל חמישים, אני אלך לחפש משהיא מלפני שלושים וכמה שנים? ועוד על מה? כדי לומר: "סליחה, גנבתי לך?". אבל הלכה זו הלכה – ואני בחרתי בחיים. יצאתי למסע איתור של ורד.

אך לפני הכל, יש לי מסע נוסף – של איתור התליון. שנים רבות לא ראיתי אותו, ולא העזתי גם לדבר עליו. עכשיו אני חייבת את העזרה של אמא שלי כדי למצוא אותו. הייתי חייבת לספר לה. לא קל, מבייש, אבל אמא שלי הגיבה באופן מופלא. היא ממש הבינה אותי, וקיבלה את הדברים כמות שהם, רק שהיא לא זכרה את התליון... אני, שהתליון הזה היה חרוט לי בנשמה, תיארתי לה אותו במדויק, זוכרת כל פיתול בו.

לאחר חיפושים רבים שלא העלו דבר, אמי נזכרה במגירה קטנה שעדיין לא חיפשה בה – ודווקא שם התליון התחבא, מבויש ומכונס. שמחתי מאוד. חצי מלאכה בידי, ועכשיו הגיע הזמן לחפש את ורד.

הבעיה הראשונה היתה שלא זכרתי את שם משפחתה, אלא רק את שמה הפרטי. התחלתי לחפש את ספר המחזור שלי בבית הורי. בחסדי שמיים – מצאתי אותו! היה בו שמה המלא של ורד, וכתובת המגורים שלה מאז. כבר למחרת פניתי לשם. לאכזבתי הרבה הם עברו דירה. אף אחד לא ידע לומר לי איפה הם גרים היום, או לתת לי מספר טלפון ליצירת קשר.

גייסתי את בני המשפחה שלי. הסתערנו על כל הרשתות החברתיות, מנסים לאתר את ורד. היא ודאי התחתנה מאז, ושם משפחתה שונה... אבל לא אמרתי נואש. יש לי משימה, ואני אמצא את המטמון.

גייסנו חברים ומכרים משותפים, אבל דבר לא התקדם, פניתי לבזק וביקשתי את כל מספרי הטלפון של אנשים עם שם משפחה זהה לשם משפחתה של ורד. קיבלתי רשימה, והתחלתי לעבור עליה, שם-שם.

לצערי, כל מספר הביא לי אותה בשורה: "לא מכירים", "לא יודעים", שלום וסליחה. ככל שהרשימה התקצרה והאופציות פחתו, חששתי שאני מאבדת אותה. אבל אז – דווקא בשם האחרון – הגיע ה"בינגו". ענה לי אדם מבוגר עם קול עמוק. התחלתי את השיחה כמו את כל השיחות הקודמות, במה שהפך אצלי לתקליט: "שלום, הגעתי למשפחת...? אולי אתה מכיר את ורד?". לשמחתי ולהפתעתי, הפעם התשובה היתה חיובית.

הגעתי לאבא שלה! בשמחה רבה הוא נתן לי את מספר הטלפון שלה. הנה, המטמון בידי! הגעתי אליה! הטלפון הבא כבר היה קשה יותר. לראשונה אני צריכה להתוודות על מעשה ילדות שעד היום אני בושה בו. ורד נשמעה חביבה מאוד. למרבה הפלא, היא זכרה אותי מיד, ואפילו לא הופתעה כשאמרתי לה שאני זו שלקחתי את התליון שלה. "ראיתי פעם את אמך עונדת את התליון, ומייד חששתי שאת לקחת אותו. אבל בגלל שלא יכולתי להיות בטוחה במאת האחוזים שזה אכן שלי, השארתי את זה כך", ענתה לי באבירות. חשבתי לרגע על המעשה הנאצל שלה. היא לא שברה כלים ולא האשימה ללא הוכחות, אפילו לא ניסתה. ואני...?

היא סיפרה על התליון. היא קבלה אותו במתנה מהוריה לרגל בת המצווה שלה. זו היתה מחווה מרגשת, והתליון היווה בשבילה עוגן רגשי, ולא רק ערכי. כאשר היא גילתה על ההעלמות שלו, היא לקחה זאת קשה מאוד. גם הוריה התעצבו מכך. כאשר ראתה אותו על צווארה של אמי, היא השתתקה, הלומה. ומאז היא זוכרת אותו עד היום, ולא שוכחת לרגע. אפילו לילדיה היא סיפרה על התכשיט שאבד לה. זה הימם אותי. הבנתי כמה צער הסבתי לה, ואיך היא לרגע לא התייאשה מהתליון הזה. ולחשוב שכל השנים הוא היה סגור במגירה נשכחת של אמי...

אבל ורד התגלתה כאישיות נדירה. גם היא זכתה לחזור בתשובה לפני מספר שנים, והבינה בדיוק על אילו ייסורי נפש אני מדברת... החרטה והווידוי. היא אמרה מיד שהיא מוחלת על הצער, וקבענו להיפגש.

זו היתה פגישה מרגשת מאוד. כמה שחששתי ממנה – הופתעתי לטובה, מיד הגשתי לה את התליון, והיא אחזה בו ממושכות, מתבוננת בו במבט עורג. זו היתה צביטה קטנה. אבל עד מהרה היא התאוששה, והשיחה ביננו קלחה באופן מפליא. ואז, היא הוציאה מתנה – שרשרת עם תליון "שמע ישראל". היא – נתנה – לי – מתנה. איזה עולם הפוך פגשתי... בגלל הצער של הוריה מהיעלמות התליון, כפי שהיא ספרה לי, הרגשתי צורך לבקש גם את סליחתם. הכנתי מכתב התנצלות, וביקשתי ממנה שתביא להוריה את המכתב, בתקווה שייסלח לי. הסלע הענק בצורת תליון שהיה ענוד על לבי, השתחרר. שמעתי את פירורי האבק שהוא משאיר. נותרתי נקייה. זה נגמר, מאחורי. עשיתי את זה.

למעשה הזה, השבת הגזלה, היו הדים רבים אצלי בנשמה. פתאום הבנתי שכל מי שחששתי לאכזב – בעלי, שישמע על מה עוללתי; אמי, שכיחשתי בה כך; ורד; מההורים שלה – במבט רטרואקטיבי, קיבלתי מכולם דווקא הערכה עצומה. גדלתי, וזו הרגשה מופלאה.

לעולם לא מאוחר, תמיד אפשר לתקן, ובעיקר עוון גזל, שמקטרג בראש. לעולם אל תחששו לעשות צעד כזה. זה שווה, זה משתלם.