סיפור מהחיים: מי הציל את המציל?

זה קרה ביום שישי חורפי אחד, בשעת בוקר מאוחרת. אחד מהילדים שלי ביקש לצאת וליהנות קצת מהחורף הסוער. אני גר באזור ירושלים, והחלטתי לרדת עם שני הילדים למעיין ליד מוצא לשעה או שעתיים. הגענו למעיין, שכמובן היה מלא בעוד אנשים שחשבו לעשות בדיוק כמונו.

הבנים שלי כבר היו בחורים באותה תקופה. הם קפצו מיד למי המעיין. אני נהניתי יותר להביט בהם מלמעלה, בהם ובשאר הרוחצים. היתה שם משפחה צעירה, אבא עם כמה ילדים, כשהצעיר שבהם כבן חמש. הוא היה חינני ומתוק, ונהניתי לראות את האחווה בין כל הילדים. הם תפסו לי את העין בין כל האנשים. אחד הבנים שלי ביקש שאכנס למעיין יחד איתם, ממש התחנן, ואני הסכמתי. 

נכנסתי למים הקרירים, מנסה להתרגל לטמפרטורה החדשה, ולפתע זינקתי על מקומי. מולי במים ראיתי רגליים! משכתי אותן בבהלה, מגלה גוף של ילד קטן, שהתחיל להקיא עלי כמויות של מים. שמעתי צעקות סביבי, אבל לא איבדתי עשתונות. הנחתי אותו מחוץ למעיין בקור רוח, ותמכתי בו כדי שיפלוט את כל המים שאגר בתוכו. מהר מאוד הגיע אביו, חיוור מאימה. סביבו התקבצו גם אחיו וגם אנשים רבים נוספים, שניסו כולם לעזור. בחסדי שמיים, הילד התאושש במהירות. זה היה עניין של שניות. הכל יכול היה להיגמר אחרת. רק אז הבחנתי שזה אותו ילד בן חמש שהבחנתי בו קודם. כעת ידעתי גם את שמו, קובי. הוא היה מתוק כל כך. לכל מי ששאל אותו מה קרה, הוא ענה בביטחון מוחלט שהוא בסך הכל טבל לכבוד שבת... מבחינתו, כלום לא קרה.

אביו המרוגש לא ידע את נפשו. הוא חיבק אותי חיבוק חזק, אילם. האמת היא שגם אני הייתי בהלם מעצמי, המום ממה שקרה, מאיך שתפקדתי. אביו של קובי ניגב את עיניו בכף ידו, וביקש את מספר הטלפון שלי. "מעכשיו אנחנו משפחה", הוא הודיע לי. החלפנו פרטים.

נאמן להחלטתו, הוא התקשר אלי מדי פעם לשאול בשלומי, ואשתו שמרה על קשר על אשתי. הוזמנתי לכל אירוע שהם ערכו מאז. לא תמיד התאפשר לי להגיע, אבל את בר המצווה של קובי, כמובן, לא יכולתי לפספס. לבוא ולראות את הנס חוגג את היכנסו למצוות, ולדעת שהייתי שליח של הקב"ה להציל אותו – זה מצמרר. מספר שנים לאחר מכן הרגשתי כך בדיוק גם בחתונה שלו. אלה היו רגעים מרגשים ממש. קובי הכיר אותי כשהגעתי. לא יודע אם הוא באמת זיהה, או שאבא שלו הזכיר לו, אך הוא בירך אותי, וחזר והודה לי, הפעם כחתן, על שהצלתי אותו אי אז.

*

החיים המשיכו. הפכתי לסבא מאושר, עם מספר נכדים שמשלש את עצמו משנה לשנה. אני משתדל לשמור על עצמי צעיר ורענן, ולזכור את ילדותי, ולו רק בשביל הנכדים שלי.

אבל אתם יודעים, כשהילדים מתחתנים הדאגות לא חולפות, הן רק מתחלפות. אחת הדאגות הללו היתה דינה, בת הזקונים שלי. כל חיי דאגתי לה, ועכשיו חברתי לדאגות שלה עצמה, הפעם לבן שלה, איתי. איתי תמיד היה ילד שונה. נראה כאילו הוא נבנה כדי לעשות בדיוק ההפך ממה שמצפים ממנו. הוא היה אנטיתזה לקו החינוכי של ההורים שלו. שאר אחיו ואחיותיו הלכו בתלם, ורק אצלו שום דבר לא הלך כרגיל. היו לו הרבה קשיים, מכל התחומים. ילד מאתגר ומאותגר.

דינה ובעלה עשו כל מה שרק יכלו בעבורו. מאיר חתני הלך ללמוד ולדעת כל מה שרק אפשר בתחום החינוך כדי לעזור לאיתי, אבל נראה היה שעל כל צעד קדימה – הוא מתגלגל שניים לאחור. כסבא, הייתי חסר אונים, צופה מן הצד בבתי המתמודדת ובנכדי הסובל. נרתמתי לעניין ככל שיכולתי. דינה שיתפה אותי הרבה, והייתי מעורב מאוד בחיים של איתי. כאשר דינה ומאיר החליטו להעביר את איתי למוסד לימודים אחר, במסגרת קטנה יותר, הוקל לי. למרות ה"מה יגיד", ידעתי שזה המענה הכי טוב בשבילו כרגע. תגבור, תמיכה ויחס אישי יקלו עליו.

אבל גם שם איתי והוריו לא ליקקו דבש. היה נראה שלכל מקום שאליו יפנו – הקושי יפנה איתם, ורק יגדל. הם יכלו רק לשרוד. דאגתי לאיתי, ועוד יותר לדינה, וליתר דיוק, למצב הנפשי שלה. פחדתי שהיא תישבר. בכל פעם שראיתי אותה או דיברתי איתה, יכולתי לדמיין עליה סימן של אפס אחוז סוללה. זו היתה תקופה איומה.

ואז השתנה משהו.

דיווחים קטנים, אדוות קלושות של רגעים טובים. אור זערורי בתוך החושך.

לכיתה של איתי הגיע סייע חדש, גבר צעיר שהתחתן זה לא מכבר. הוא התחבר מאוד לאיתי, והקשר ביניהם, שהלך ונבנה לאיתו, הביא תוצאות שאף אחד לא דמיין. לאט לאט, אך בעקביות, איתי הפך לילד בוגר, אחראי. מ"חצי בנאדם" שהוא היה הלך ונבנה אדם שלם ומרשים. זה היה חלום שמעולם לא חלמתי אפילו. כולנו היינו המומים. גם המורים שלו. זה לא אותו ילד שהכרנו לפני שנה! הסייע הזה עשה פלאים.

כשהגיעה בר המצווה של איתי, דינה שלחה הזמנה מיוחדת לסייע, שהיה ממש אורח הכבוד באירוע. שמעתי עליו כל כך הרבה עד אז, שהייתי חייב לראות אותו בעיניים, להודות לו, מצידי לקטוף לו את הירח. הוא הציל לי את הנכד, הציל לי את הבת שלי, שהחיוך שב לעיניה. מה אני צריך יותר מזה?

כשהסייע נכנס לאולם, קרו בבת אחת שני דברים. הראשון היה שאיתי עזב הכל – את הצילומים, את המשפחה, את האורחים – ורץ אליו, מחבק אותו. זה היה מראה מפעים. הדבר השני היה שהלב שלי דילג על פעימה. הסייע הזה... זיהיתי אותו מיד. זה היה קובי, הילד שהצלתי לפני כמעט עשרים שנה.

קראתי לאשתי מעבר למחיצה, שתציץ עליו ותגיד לי שאני לא הוזה. גם היא זיהתה אותו מיד. כנראה שבהינו בו בריכוז כמה דקות, כי הוא הפנה לפתע את מבטו אלי. עיניו התעגלו. "יהודה?!".

הנהנתי. עכשיו היה התור שלי לחבק אותו, להפנים: הצלתי את המציל של הנכד שלי.

את המשך האירוע בילינו זה לצד זה. "אני רוצה שתספר לי מהתחלה איך הגעת לאיתי שלי", הייתי חייב לשאול. והוא סיפר.

זה היה רק כמה חודשים אחרי החתונה שלו. הוא חיפש מקום עבודה, וחבר הציע לו למלא את מקומו כסייע לילד בכיתה קטנה. הרעיון דיבר אליו, וכך הוא הגיע אל הכיתה של איתי. ככל שעברו הימים, הוא שם לב לאיתי, ילד שמתקשה כמעט בכל, ומחפש אקשן ותשומת לב בצורה לא סטנדרטית, גם במושגים של המוסד ההוא. הוא ריחם על איתי מאוד, ותהה מה גורם לו להתנהג כך. הוא ראה את הנקודות שאיתי ניסה להסתיר. אולי דווקא מפני שלא עבד איתו ישירות, היה לו קל יותר לראות את נקודות החוזק שלו, את היופי שנסתר מהעין. קובי ניסה ליזום שיחות קטנות עם איתי, כמו חבר. לא מורה, לא מדריך, רק קרן אור, חבר שרואה אותך.

בינתיים, מילוי המקום שלו הפך לעבודה קבועה, והקשר שלו עם איתי הלך והתפתח, לאט-לאט. הקסם האישי של קובי תרם לכך רבות. זכרתי את התכונה הזו שלו עוד מילדות – חוש ההומור שלו, והחינניות המקסימה, רגע אחרי שהקיא את כל המים, שגרמו לכולם לצחוק ולהירגע. עכשיו הכל חזר אליי, ובגדול. הם הפכו לחברים. קובי ראה את איתי, דיבר איתו בגובה העיניים. הוא הצחיק אותו והקליל עבורו סיטואציות מביכות או לא פשוטות שהוא עבר. הוא תיווך לו אירועים חברתיים לשפה שהוא יוכל להבין ולהשתמש בה. הוא הפך למנטור אישי שלו, באהבה שפרצה גבולות, והעניקה לאיתי משמעות, גב, הכלה וגם כלים שהוא הצליח לרכוש בזכות קובי.

עד מהרה ביקשו מקובי להתקדם בתפקיד, ואף הציעו לו מימון מלא ללימודים, כדי שיוכל להתקיים עוד בתפקידי חינוך. אך קובי סירב. הוא נשאר נאמן לאיתי, ולא הסכים לשום תפקיד שימנע ממנו את האפשרות להישאר בקשר קרוב איתו.

לא התאפקתי. קראתי לאיתי, וסיפרתי לו מה קרה לחבר הכי טוב שלו, קובי, כשהוא היה בן חמש. קובי הוסיף כמה מילים משל עצמו, ואיתי ההמום נשאר פעור פה. רק בסוף הסיפור שחררתי את הפאנץ'. "אתה יודע מי זכה להציל את קובי?". הוא הביט בי בסקרנות המומה. "אני", אמרתי לו, ונתתי לו לעכל.

הוא הביט בי. המום. "אני", אמרתי לו. נותן לו לעכל. לסגור מעגל. אני כבר רוקד בו...