סיפור מהחיים: אולם חסד ייבנה

לאחר תקופה ארוכה שבה אספנו שקל לשקל לחיסכון, החלטתי לצאת ולממש את ההון הקטן ששכב לי בצד באיזו השקעה טובה שתמנף לי את הכסף ותעזור בכלכלת הבית שלי. את הכסף הזה חסכנו בעמל רב מאוד, אשתי ואני, וחיכינו להגיע ליום שבו יהיה בו די להניב תשואה טובה, שיעבוד בשבילנו וייתן תוספת לתקציב המשפחתי. כשהיום הזה הגיע והסכום היה נאה בהחלט, החלטתי לבדוק את השוק יותר מקרוב. בינתיים רק "רחרחתי", זרקתי פה ושם לאנשים המתאימים שיש לי משאב קטן מאוד, ואני מחפש אפיק כלשהו להשקעה.

היו הצעות שונות. היו פעמים שהלכתי לבדוק באופן עצמאי, אבל באף אחת מהם לא הרגשתי את ה"קליק" המתאים, משום מה לכל הצעה היו המינוס והפייק שלה. כידוע, בשוק יש הרבה אחיזת עיניים, ואני הייתי זהיר ושמרתי היטב על הלב שלי ושל אשתי. זה ממש מה שחסר לי, ליפול עם כל הכסף הזה לבור עמוק כשאין לך תקווה באופק. זה נורא.

לקחתי את הזמן. לבדוק, לחכות להזדמנות שתבוא. באחד הימים פנה אליי חבר וסיפר שיש עמותה כלשהי שבנתה בניין עבור המוסדות שלה, אך היא נקלעה לחובות, וכדי לגמור את הבניה הם מוכרים חלקים מתוך המבנה. הוא שאל אם זה מעניין אותי. אמרתי שכן. הלכתי לראות את המקום במו עיני. הגעתי לבניין – שלד פלוס, שנעצר באמצע הכל. משיחה שערכתי עם עוד כמה מהאנשים במקום, ועם עוד כמה אנשים שמעורבים בפרטים, הבנתי שאחד מהחלקים שהם מציעים למכירה, ושהכי יכול להתאים מבחינת התקציב, הוא המרתף – קומת המחסנים שלהם. זה היה שטח גדול, שנמצא בקומה מינוס שלוש. המחיר שהם רצו עבורו לא היה יקר בכלל, הם היו חייבים מזומן – ומיד, והסכימו לרדת עוד במחיר. חשבתי לעצמי שזו מציאה, אבל העדפתי להתייעץ שוב. בדקתי ושאלתי אנשים שאני סומך עליהם, ועם כל הנתונים החלטתי לקנות את השטח, כאשר במחשבה שלי היו שתי אופציות: או שזה יהיה אולם גדול, או קומת מחסנים להשכרה.

סגרתי איתם. היו הרבה תהליכים משפטיים מסביב לכל זה, חלוקת הטאבו ועוד דברים, שזה לבד אכל את הכסף. לקחתי הלוואה קטנה בנוסף לסכום הראשוני שהיה לי, והשטח הועבר לרשותי. עכשיו הבנתי שיש לי בעיה אם אני רוצה לעשות שם קומת מחסנים: אין למקום גישה של מעלית. עקב בירוקרטיות ובעיות קלות שונות שהתגלו עם המבנה, לקח זמן לקבל אישור מהנדס, וכעת גם בעירייה העניין תקוע מכמה סיבות שונות. העמותה עצמה היתה אמורה לפתור את העניין, אך נראה שבינתיים המעלית לא מטרידה אותה במיוחד. היא היתה עסוקה בניסיון לסיים את הבנייה ולשרוד את קשיי התזרימים.

כאשר הבנתי שמחסנים הם כרגע הרעיון המתאים פחות - החלטתי לעבור לאופציה השנייה – אולם. עכשיו צצה לי בעיה נוספת. כדי להסב את המקום לשמש כאולם אני צריך לעשות בו שיפוץ קוסמטי, לייפות את השטח. זה דרש, כמובן, עוד סכום, שכבר לא היה לי, מה שאילץ אותי לקחת הלוואה נוספת. זה כבר הפחיד אותי. הרגשתי שנשאבתי לתוך מערבולת שמי יודע לאיזו אימה תסחף אותי. הלכתי אובד עצות, מחפש מוצא מהמצב הזה. הכסף מושקע, אבל אני צריך עוד קצת כדי לממש אותו.

בוקר אחד, בעודי מתפלל בבית הכנסת בשכונה הסמוכה, עיני נתקלו בנועם, איש עסקים מוכר וידוע, בעל חסד גדול שתמיד מאיר פנים לכל אדם. הוא מתפלל כאן קבוע, ומידי פעם אנחנו מחליפים "שלום-שלום" זה עם זה, אבל לא מעבר. החלטתי לחכות לו בסוף התפילה ולנסות לשאול את דעתו. אולי הייעוץ של בעל ניסיון כמוהו יעזור לי וייתן לי כיוון חדש ומפתיע. אין לי הרבה מה להפסיד.

לאחר התפילה ניגשתי אל נועם, שגם אם התפלא על כך, לא הראה זאת. להפך, הוא הראה לי פנים שוחקות. ברכתי אותו כל כך באותם רגעים מביכים. ביקשתי את סליחתו, ושאלתי אם יוכל לעזור לי בעצה טובה. סיפרתי על הכסף שהיה בצד, על מה שעשיתי איתו ועל המצב שאני נמצא בו עכשיו, ושאלתי אותו אם לדעתו כדאי בכל זאת להשכיר את השטח למחסנים, או להפוך אותו לאולם, ועוד כמה שאלות שהיו לי. הוא הדגיש לי שהוא מייעץ על מה שהוא יודע, אבל באמת בעסקים, כמו בכל דבר אחר – סייעתא דשמיא היא הפתרון האמיתי. הוא המליץ לי להתקדם עם השיפוץ של האולם, וגם הציע לי הלוואה טובה ונוחה. הייתי המום מכך שאדם שכמעט שלא מכיר אותי מוכן לתת בנדיבות כזו. הודיתי לו מקרב לב ולקחתי את ההלוואה. כבר למחרת הזמנתי בעל מלאכה והתחלתי לתכנן את השיפוץ. מדי פעם נועם היה שואל אותי איך מתקדם, ונותן לי עוד טיפים בשיווק ובקידום. שמעתי לעצותיו והתחלתי לפרסם את האולם. הרבה אנשים הגיעו לראות אותו, הוא באמת היה מיוחד וחדשני, אבל היתה בעיה אחת שהפריעה להרבה מאוד אנשים – המדרגות. יש המון מדרגות בדרך לאולם, וזה מקשה על עריכת שמחות. הצלחתי לארגן רמפה קטנה וזמנית לקומה מינוס שתיים, ועדיין היה צורך לרדת קומה נוספת.

אנשים בכל זאת הגיעו וערכו אצלי שמחות, אבל לא בכמות שקיוויתי לה. הרגשתי שאני ממש מתזז בין החובות להכנסות, כשהחובות בולעים את ההכנסות, ואני מתקשה להחזיק את הראש מעל המים.

ומה עושה יהודי שמרגיש בצרה גדולה? מתפלל. שפכתי את הלב לפני אלוקים, ולא הפסקתי. וכך הגיע חודש אדר, שידוע שיש בו ניסים ונפלאות. ידעתי שאחרי פסח האירועים מצטמצמים לבודדים בגלל ספירת העומר, ואני חייב ישועה כאן ועכשיו.

כשבוע לפני פורים, בעת שהייתי בהכנות לתפילת שבת קודש, צפירה חדה הבהילה אותי. קמתי עם כל עם ישראל ליום חדש, לשאגת הארי. הפצצות כבדות מעל טהרן, חיסול ראש התמנון – העמלק הגדול, ניסים גדולים, יחד עם מטחי טילים שהפכו לטפטופים, אבל כל טיל עם פוטנציאל להרס אדיר. פיקוד העורף הודיע על הנחיות חדשות. כל החתונות שהיו אמורות להתקיים באולמות באותם שבועות – נדחו או הועברו. אנשים היו מוטרפים מדאגה איפה יוכלו לקיים את השמחה שלהם. עוד לא הספקתי להבין בכלל מה קורה, וכבר הוצפתי באינסוף טלפונים ובקשות עזרה – כולם רוצים את האולם שלי! עכשיו דווקא המיקום הבעייתי שלו – הוא היתרון שלו, שלוש קומות מתחת לאדמה. מיד התארגנתי בכל מה שיכולתי. מצאתי את עצמי מביא אל האולם שתי חתונות ביום – חתונה בבוקר וחתנוה בערב, כמו בימי הקורונה. מכל הארץ התקשרו אליי, מתחננים, ואני מצאתי את עצמי מנסה לשבץ בשעתיים שבין לבין עוד ברית או בר מצווה.

אבל השיא היה הטלפון של נועם. גם הוא עמד לחתן את בתו, בגן אירועים יוקרתי – ועכשיו ביקש לערוך את החתונה אצלי... הוא כמובן היה בעדיפות ראשונה, ופיניתי עבורו ערב. הוא לא חסך בכלום השקיע המון, שילם במיטב כספו ולא הסכים לשמוע ממני דבר. ביום החתונה הגעתי להיות נוכח בעצמי באולם, על אף שאני רק בעל המקום, וכל השאר – תזמורת, קייטרינג וכדומה – לא היה קשור אליי, מינימום של הוקרה והכרת טובה. נכנסתי ויצאתי מהאולם פעמים רבות, רק כדי שלוודא שהכל מתנהל כמו שצריך. בשלב מסוים נועם קרא לי. לידו עמד אדם שנראה כמו אח"מ משמעותי. לאחר לחיצת ידיים, נועם אמר: "הבחור הזה", תוך שהוא טופח על שכמו, "שואל למה אין פה מעלית. הוא ממש מתלונן. התחלתי להסביר לו, אבל בדיוק ראיתי אותך, אז אני חושב שהכי נכון שתסביר לו למה באמת אין כאן מעלית". המום, התחלתי לספר בקצרה את כל התלאות שאני עובר בגלל בירוקרטיה מיותרת שנתקעת בכל מיני מדפים בעירייה. הלה, בלי הרבה שאלות, הוציא את הטלפון שלו ואמר: "אני דואג לזה". הוא רשם את המספר שלי, ונועם עודד אותו לא להרפות, כי הרבה אנשים זקוקים לשירות כאן, וחבל על כל יום שעובר. צורך השעה...

מה אומר ומה אדבר, כבר למחרת קבלתי טלפון מהלשכה שלו שהעניין בטיפול. בתוך שבועיים כבר היה לעמותה אישור ביד, והמעלית החלה להיבנות.

עכשיו יש לי אולם שלא מפסיק לעשות שמחות, ויש לי מעלית שמלמדת אותי בכל יום מחדש כמה אפשר לעמול ולעלות באמונה ובביטחון.

זו עדיין שעת מלחמה, וצריך הרבה חסדי שמיים שנעבור אותה בשלום, בבטחה, שעיני ד' וחסדיו הרבים לא יסורו ממנו. לי זה היה שיעור מוחשי איך הקב"ה דואג לכל בריה ובריה עד לפרט הכי קטן. גם למצהלות חתנים בחופתם.