סיפור מהחיים: והגדת לבנך

ריח האביב מתפשט בארץ, נספג ברעש מקלות החבטה של עקרות בית עמלות וחרוצות. מים נשפכים ממרזבי הניקוז במרפסות. פסח נושף בעורף, מבקש להיכנס. תיכף, עוד קמעא, ובבתים הממורקים ישירו "מה נשתנה".

גם בבית של גב' דיוויד רבות ההכנות. גב' דיוויד היא אשת אשכולות, אחראית על הרבה מאוד חסד בשכונה ומחוצה לה. דפיקות על הדלת מאיצות בבנה הקטן לפתוח את הדלת. בפתח עומדת רוחֶל, דמות מעניינת בשכונה, לבושה במטפחת שחורה מהודקת ובמעיל שחור ארוך, בדיוק כמו כל נשות מאה שערים, אך ניכר שהיא לא נולדה שם. בפיה ערבוב של מבטא דרום-אמריקאי עם סגנון של בעלי תשובה ונגיעות ירושלמיות עתיקות. היא מבקשת לדבר עם אמו, גב' דיוויד. הילד מורגל בפניות כאלה, גם בזמנים עמוסים כאלו. הוא ממהר לאמו, שעסוקה בעבודות הניקיון. היא מפסיקה מיד וניגשת לרוחֶל בחיוך גדול, מזמינה אותה להיכנס. היא מאמינה בכל לב שאם יהודייה מגיעה בזמן כזה – סימן שהדבר חשוב. הן מתיישבות על הספה. גב' דיוויד מביאה כיבוד קל, ורוחֶל מסמיקה קלות. "סליחה על הזמן הפחות מתאים, אבל דווקא עכשיו, שערב פסח מגיע, אני מרגישה שהכל מציף אותי. אני חייבת לספר למישהו את הסיפור שלי". גב' דיוויד מחייכת. "אני מקשיבה".

**

השמש שלחה נגוהות אור ראשונות על מישורי הענק במערב טקסס. שדות התירס והסויה כמו קדו לקראתה בתנועת מחול עדינה. האופק היה פתוח לאינסוף, שבילי עפר וחצץ חצו מרחבים, גדרות סלע וברזל תחמו אזורים. בית אבן עם כניסה מקושתת נראה כמרחף מעל הבראשיתיות הזו. שלט עץ נעוץ על שער המתכת סיפר שבעלי החווה הם משפחת "Brooks". ניכר שהחווה מניבה תנובה יפה ומכובדת, לפי המראה העשיר של הבית.

ילדה קטנה ניצבה בחלון הענק הפונה אל השדות והמרחבים העצומים, מביטה אל השמיים. "לורן יקירתי, אנחנו חייבים להתארגן כראוי. את לא רוצה שהאריס שוב ימתין לך, ושאוטובוס התלמידים יצטרך להמשיך בלעדיך... קדימה", זרזה אותה נני קארין, האומנת.

במטבח חיכה לה אחיה, תום, מאורגן, מפית תחובה בצווארונו, והוא אוכל צלחת מלאה בדייסת דגנים חמימה. "הי, מאם", הם ברכו את אמם לשלום, עת נכנסה למטבח. אמם ליטפה וחיבקה, מוודאת שוב ושוב שכל הדברים מונחים היטב בילקוט ושהם שיננו את החומר הנדרש. נני לוקחת אותם אל האריס, עובד החווה, שממתין ברכב המשפחה לקחת אותם אל הכביש הראשי, שאליו יגיע אוטובוס התלמידים בעוד מספר דקות.

לורן עלתה אל האוטובוס ראשונה, תום קיפץ אחריה. הם נופפו להאריס לשלום. אחר הצהריים כשישובו מיום הלימודים, המסלול יחזור על עצמו, רק בכיוון ההפוך. אבל אז יתחיל השעמום האמיתי, כי למרות המרחבים העצומים, הכסף וכל עובדי הבית, ללורן לא היתה הרבה תעסוקה שתמלא את השעות הפנויות שלה. היה לה ראש חריף וחד, הלימודים לא היו מאתגרים במיוחד, והיא חיפשה בכל יום מחדש דרכים יצירתיות למלא בהן את שעות הפנאי שלה.

לעיתים רחוקות הגיעו חברות – המרחק בין הבתים הוא יותר משעת נסיעה. גם תום לא באמת נתן מענה לדמיון וליצירתיות שלה. היא אהבה לחקור, לצאת למרחבים העצומים, להתבונן בבעלי החיים הרועים באחו, בבקר ובפעולות הצוות. הרבה דברים היא למדה דרך התבוננות זו.

ביום חורפי וגשום במיוחד נבצר מלורן לצאת החוצה, היא החליטה לרדת אל קומת הבייסמנט שלהם, אולי שם תדוג אחר תעסוקה הולמת. אולי משחק ישן, או ספרים ששכחה מקיומם.

הבייסמנט העצום כמו חיכה לה. אינסוף פריטים נחו שם, מאורגנים ומסודרים על ידי סוכנת הבית שלהם. לורן מצאה דברים מעניינים ונשכחים. מדי פעם עלתה אל אמה לשאול אודות חפץ או מזכרת כלשהי. ואז היא הגיעה אל סלסלת הקש. היא הונחה בצד, מעליה מכסה תואם, ובתוכה נחו עשרות מכתבים מסודרים בערימה. לורן לקחה אחד מהם. הכתב היה מוזר – אלו לא היו אותיות לטיניות. לורן מעולם לא נתקלה בכתב כזה. היא ילדה אינטליגנטית, והכתבה כשלעצמו הדליק אותה. היא לקחה את המכתב ואצה אל הקומה העליונה, הישר אל אמה, שהיתה עסוקה בלגימת תה מספל פורצלן. "מאם, מה זה?", שאלה בטבעיות מתפרצת. אמה כמעט נשנקה. "איפה ראית את זה?!".

"זה היה בבייסמנט, יחד עם הרבה מכתבים עם כתב כזה".

"מעניין שזה עדיין שם", מלמלה אמה לעצמה. "מאם, באיזה שפה זה כתוב?", שאלה לורן. "זאת עברית". "מעולם לא שמעתי על שפה כזו... מאיזו יבשת היא? לאיזה עם היא שייכת?", התעניינה לורן. "זוהי שפה של יהודים", ענתה לה אמה. "מה זה יהודים? את מכירה את השפה הזו? של מי המכתבים? מי שלח אותם?", הפציצה לורן בשאלות. אמה אבדה סבלנות. "זה לא חשוב לאף אחד. את יכולה לזרוק את המכתבים האלה, מזמן הם היו צריכים להיות בפח. לא ברור למה הם עדיין כאן", ענתה, נרגנת.

לורן הבינה שני דברים: אחד, שכדאי לעזוב את השטח מיד, והשני... שאם למאם אין בעיה לזרוק את הדפים, היא יכולה לקחת אותם אליה, ולבדוק בספריית בית הספר מה זה אומר, "עברית" ו"יהודים". הסקרנות שלה ניצתה. היא הרגישה שהיא עלתה על משהו אגדי, בלשי, מרתק. זה נתן לה חומר למחשבה להרבה זמן קדימה.

בבית הספר לורן פנתה אל הספרייה, מבקשת מהספרנית ספרים על יהודים ועל השפה העברית. עם הזמן היא הפכה לכמעט אובססיבית לעניין. נראה שמישהו סיפר להורים שלה על התחביב החדש שלה, ומהר מאוד הם אסרו עליה להמשיך לעסוק בו. אבל היא הצליחה להשאיר אצלה את אסופת המכתבים.

שנים חלפו. לורן הפכה למתבגרת, השעמום הפך לעסק מאתגר יותר, והנוכחות של הוריה הלכה ופחתה עם הזמן. הם היו טסים הרבה, ועסוקים בניהול העסק. בתקופה מאתגרת במיוחד עבור לורן, היא נתקלה שוב במכתבים. געגוע ישן נדלק בה, לשוב ולחקור את החידה שמסקרנת אותה עוד מילדות.

הפעם היא כבר גדולה ובוגרת מספיק כדי לנהל את החקירות שלה בצורה דיסקרטית מבלי להכאיב לאף אחד, היא חשבה. בדיקה מהירה הביאה אותה למסקנה שהמכתבים הגיעו מישראל. אבל מה כתוב בהם? היא חיפשה מתרגם מעברית לאנגלית, וגם מצאה. אחד התלמידים בתיכון היה יהודי, וכאשר שאלה אותו אם הוא יודע עברית, הוא הפתיע לטובה ואמר שהוריו ישראלים לשעבר, ושהוא יודע מעט עברית. כבר למחרת היא הגיעה אליו עם מספר מכתבים, ממתינה בקוצר רוח לתרגומו.

לאכזבתה הרבה, הוא לא הצליח לקרוא הרבה. הוא זיהה מילים פה ושם, הצליח להבין מעט מתוך ההקשר, אך השפה בפירוש לא היתה עברית, כך טען, או שהיא כתובה ברמה גבוהה כל כך שהוא אפילו לא מכיר את הניב. לורן התפלאה מאוד. אמה אמרה בפירוש שזו עברית...

החבר היה מסוקרן לגמרי. הטרידה אותו השפה שכתובה כמו עברית, אבל איננה עברית. הוא הראה את המכתב לאביו, שהבין מייד – זוהי אידיש.

עכשיו היה ללורן מושג חדש ללמוד – אידיש, שפת היהודים מאירופה.

אם היא חפצה להתקדם באמת בחקירה הזו שלה, הבינה לורן, היא חייבת לטוס לישראל. והיא רוצה כל כך לפצח את החידה הזו. היא הרימה טלפון להוריה, ששהו בחו"ל, וביקשה לטוס לחופשה. הוריה אפילו לא שאלו לאן. מבחינתם אין מניעה לטוס – כסף הוא לא מגבלה עבורם, והיא כבר בחורה גדולה, אז למה לא? הם לא העלו על דעתם אפילו לרגע שהיעד שלה הוא ישראל.

לורן קפצה בשמחה. בו ביום היא התקשרה להזמין כרטיס טיסה לעוד מספר ימים.

היא הכינה את המזוודה, תוחבת לתוכה את אגודת המכתבים. משהו בלב סיפר לה שהיא הולכת לגלות משהו גדול. זה הולך להיות המסע של חייה. כך יצאה מן הבית, נפרדת מכולם. רק לתום היא סיפרה לאן מועדות פניה. הפרצוף שלו סיפר שהוא לא מבין את ההעדפות שלה, אבל שיהיה, אם זה מה שהיא רוצה...

כאשר ראתה את הים התיכון מחלון המטוס, וקול קברניט המטוס הודיע על נחיתה קרובה, פרפרים השתוללו לה בבטן. שירת "שלום עליכם" שפרצה ספונטנית במטוס הפליאה אותה. משהו חדש נגלה לה.

**

הבל חום ישראלי טיפוסי קידם את פניה של לורן ביציאה משדה התעופה. היא גלגלה את המזוודה, מחפשת אחר מונית. נהג בעל מראה מחוספס שאל לאן היא רוצה להגיע. היא לא ידעה לומר. במקום זאת הוציאה את אחד המכתבים, והציגה לבעל המונית את הכתובת שעליו. הנהג הביט בה ובמכתב חליפות. היא לא הבינה מה הבעיה.

"את בטוחה שאת רוצה ללכת לכאן?", שאל באנגלית עילגת, מצביע על שורות כתובות המען. "יֵס, אַי אֵם שוּר", ענתה בבטחה, לא באמת מבינה מה זה אומר... הנהג הביט בה שוב, ואז אמר: "ככה, את לא יכולה להגיע לשם". הוא הצביע על הבגדים שלבשה. היא לא הבינה מה הבעיה. הנהג הסביר לה בתנועות ידיים שצריך להיות מכוסים לגמרי. צניעות. היא נבוכה, באמת לא ידעה. "אני אקח אותך לחנות באזור, תקני שם בגדים מתאימים", אמר. היא שמחה על הרעיון. הנהג פתח בנסיעה מהירה על כביש אחת, בואכה ירושלים. הנופים היו מדהימים עבורה. בכל קילומטר היא הרגישה שהיא מתאהבת בארץ הזו, בלי סיבה. כשהנהג קרא "וולקם טו ג'רוזלם", דמעות הציפו לה את הגרון. ארץ הקודש...

הנהג עצר סמוך לחנות בגדים. בדיעבד, היום היא יודעת שקוראים לאזור הזה "גאולה". היא רכשה חצאית, שמלה וחולצה ארוכה, נהנית להביט בעצמה במראה. מישהי חדשה נולדה... משם הנהג לקח אותה הכי קרוב אל הכתובת, מסביר לה בתנועות ידיים איך להגיע לבית הנכון. האזור הימם אותה. שכונה עתיקה, נראית גזורה מלפני מאתיים שנה. נשים בשביס וילדים בשיער מסולסל בצידי הראש, וירמולקה לבנה מכסה את הראש. כולם נראו ממהרים מאוד, עסוקים. חלקם מחזיקים קופסאות לבנות מרובעות. כובעי פרווה על ראשי הגברים, חלוקים מפוספסים. מנהרת זמן שהיא נפלה בה.

היא הלכה באיטיות, מנסה לעכל את המראות, הריחות, הקולות, חוששת לפספס את הפניה הנכונה. היא הגיעה לפתח הבניין, למדרגות צרות וישנות. עלתה בהן בזהירות. השלט שעל הדלת תאם לשם שהופיע על המכתב שהיה בידה. לחוצה קמעא, היא דפקה בנימוס בדלת.

אישה מבוגרת פתחה את הדלת. לורן ניסתה להציג את עצמה באנגלית, אך האישה שעמדה מולה לא הבינה דבר. בייאוש, לורן הוציאה את המכתב, והראתה לאישה שמולה. האישה לקחה את המכתב. נראה היה שהיא מכירה אותו היטב. היא אחזה בו והביטה בלורן, ושוב בכתובת שעל המכתב. דמעות עלו בעיניה. "מי את?". לורן, בתנועות ידיים, ניסתה להסביר לה שהמכתב שייך להורים שלה. מאחד מחדרי הבית הופיעה פתאום אישה צעירה, בעלת היכרות חלקית עם השפה האנגלית, ולורן הצליחה להסביר לה שהיא מצאה את המכתב בבית של ההורים שלה, ורצתה להבין על מה מדובר. הצעירה פרצה בבכי גם היא. הן הכניסו אותה הביתה. בין פרץ בכי אחד למשנהו, ובין תרגום שבור לתנועות ידיים, לורן הבינה לראשונה שהאישה שפתחה לה את הדלת היא לא פחות מאשר סבתא שלה-עצמה.

הסיפור ארוך, אמרה לה האישה הצעירה, ושאלה אם יש לה איפה לישון בחג. לורן לא הבינה על מה מדובר. איזה חג? פסח? מה זה? ומתי? השתיים דאגו לה במהירות למקום לינה, והזמינו אותה לבוא באותו ערב ולחגוג איתם את ליל הסדר. בקצרה הן הסבירו לה על חמץ ומצה. היא לא הבינה הרבה, רק שאסור לאכול לחם ודומיו.

לאחר הדלקת נרות היא ישבה על הספה העתיקה בבית סבתה, מביטה בפליאה בשולחנות הארוכים הערוכים בצורה יפה. כמות המוזמנים ל"מסיבה" היתה מרשימה, ולורן לא הבינה איך אישה מבוגרת חולשת על כל כך הרבה תחומים בבית כה קטן. האישה הצעירה, שהתגלתה כבת דודה שלה, ספרה לה את הסיפור של המכתבים.

איטל, בשמה היהודי, נולדה וחיה בשכונת מאה שערים בירושלים. הימים היו ימים קשים, שנות הארבעים, ימי קום המדינה. המלחמה והרעב ששלטו בירושלים חוללו בה שמות. רעיונות של חופש וקידמה נשבו, סוחפים אחריהם צעירים רבים. איטל היתה אחת מהם. העולם שמעבר לחומות עניין אותה, ובצעד חד היא החליטה להשאיר מאחור את העולם הישן והטוב שהכירה, לטובת עולם חדש, מלא ביצרים, פיתויים ותהומות שלא הכירה. בתחילה ניסו ההורים הכאובים לדבר על לבה, אך מאום לא עזר. היא החליטה. קשרה קשר עם נערות נוספות, ונסעה מחוץ לירושלים. בימים ההם זה היה הרבה. ההורים השבורים לא ויתרו, חיפשו אותה בכל הארץ, מתחננים שתחזור. עד מהרה היא נקלטה באחד הקיבוצים, ושם קיבלה כרטיס טיסה לארצות הברית, לכיוון אחד. כאשר הוריה שמעו את הבשורה, לבם חישב להישבר. אנשים ביקשו שישבו שבעה על הבת שפרקה כל עול, אך ההורים לא אבו לשמוע. הם המשיכו להתפלל כל יום על איטל שלהם, שתבוא, שתחזור.

נראה כי ה' הקשה את לבה, כי גם הדמעות והמכתבים של ההורים, שהגיעו אליה בדרך לא דרך, לא המיסו אותה. כל פעם מחדש היא התפלאה איך הם משיגים את כתובתה החדשה.

היא שקעה עד הצוואר באמריקה הגדולה, ושם גם הכירה את בעלה, בחור אמריקאי טיפוסי, ממשפחה בורגנית. גם הוא היה יהודי, אך דבר בחזותו לא היה מעיד על כך. וכך התחילו את חייהם מאפס, אוגרים כל סנט, עד לחווה הגדולה והיפה שלהם בטקסס. שם חיו כגויים לכל דבר. בעוד בעלה של איטל לא ידע מאומה על יהדות, איטל ידעה וזכרה הכל, אך העדיפה לשכוח. הדבר היחיד שנותר לה היה המכתבים שההורים שלה כתבו. בכל חודש אבא או אמא כתבו לה מכתב. בכל פעם הם חזרו וסיפרו על הגעגועים, על האהבה, על ההמתנה ליום שבו היא תחזור. הם היו מעדכנים אותה בכל החדשות המשפחתיות, לא העלימו ממנה דבר.

לעשרות המכתבים שנשלחו אליה מעולם לא הגיעה תשובה. הם לא ידעו אם הם הגיעו אליה בכלל, אם היא קוראת אותם. כל מכתב היה טבוע בדמעות רותחות, לב של אבא ואמא שמתגעגעים עד כלות, מתפללים ללא לאות.

"ועכשיו שהגעת עם המכתב הזה", סיימה שיינדל, בת הדודה, את הסיפור, "סבתא היתה המומה. לראשונה בחייה היא הבינה שהמכתבים שלה הגיעו ליעד – והנה, הגיעה אליה הנכדה שמעולם לא שמעה עליה ולא הכירה". לורן נותרה המומה. מעולם לא ידעה מה הרקע של אמה, ומה הסיפור שניצב מאחוריה. מעולם לא העלתה בדעתה שיש לה משפחה.

כאשר חזרו הגברים מהתפילה, הסב בירך את הילדים, ואף ניגש אליה באופן אישי, מחייך ומברך אותה בשפתו, אידיש. הכל היה חדש ומוזר כל כך, פלנטה אחרת, אך לורן הרגישה משהו שמחבר אותה למשפחה הזו.

***

"הסדר התחיל, ולא הבנתי כלום. לא הצליחו להסביר לי הרבה באותו ערב. האמת, הערב הזה שיעמם אותי. הוא היה ארוך, לא הבנתי ממנו שום דבר, ועד שהגיע האוכל – הוא היה בעל טעם מוזר מאוד, שונה לחלוטין מכל מה שהייתי רגילה אליו", מסיימת לורן-רוחֶל את סיפורה. "הייתי מבולבלת ונסערת, וכל מה שרציתי היה ללכת מהמקום, וכמה שיותר מהר".

"אז מה גרם לך לא לעשות זאת? ובסופו של דבר גם ללמוד יהדות ולשוב הביתה?", שואלת בנעימות גב' דיוויד.

"אוהו, זה הסוד. אחרי אותו ערב גיליתי שדווקא בגלל שלא הבנתי אף מילה מכל מה שנאמר, הייתי פנויה לקלוט את האווירה, את הבעות הפנים, את התחושות. ומה שראיתי היה כמה מאמצים השקיעו כל האבות במשפחה, להעביר מסר כלשהו לילדים שלהם. הם חזרו עליו שוב ושוב, עשו הצגות, נתנו הסברים, הדגמות. לא הבנתי מה הם מסבירים, אבל הבנתי שזה חשוב מספיק בשביל לדבר רק על זה ערב שלם... ואם זה חשוב להם עד כדי כך, אז מעניין גם אותי לדעת מה המסר הזה שהם טורים כל כך סביבו.

"הלכתי ללמוד. גיליתי שהשורשים שלי עמוקים מאוד, יותר ממה שיכולתי לשער. הייתי הבן שאינו יודע לשאול, מאז הספקתי כבר להיות הבן התם ועכשיו אני משתדלת להיות הבן החכם", מחייכת לורן-רוחֶל. "ובכל פעם בערב פסח, כשאני רואה את המשפחה היפה והיהודית כל כך שהקמתי, אני נזכרת בהתחלה שלי, בארץ נוכרייה. יודעת שיצאתי מגלות לגאולה, והכל בזכות 'והגדת לבנך'".