סיפורים קצרים

שווה סיפור: ועוד יותר טוב

בעלת תשובה ותיקה מתמודדת עם הקושי של ילדיה להקים בית בישראל, כשצלצול טלפון מחזיר אליה את אביה, שהתנכר אליה לפני שנים על שנים. מאותו רגע, טוב מביא טוב

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

לארץ עלינו בהיותי עדיין ילדה, אני, אחותי ואמא. אבא נשאר מאחור, לאחר שנים של נתק. בקושי זכרתי אותו. אצל אחותי, שהיתה גדולה יותר, היום שבו הוא עזב הפך לטראומטי. למרות ועל אף, גדלנו בבריאות נפשית. אמא עשתה כל שיכלה כדי שנוכל לחיות בטוב. לא היינו משפחה עם יכולות כספיות גדולות, אבל בהחלט לא חסר לי דבר.

גדלתי, וזכיתי להכיר את האור האמיתי בחיים. בתהליך איטי שנמשך כמה שנים כבר הייתי בעלת תשובה אמיתית. התחתנתי, וזכיתי להקים משפחה שמתנהלת לפי התורה הקדושה והשולחן ערוך. ויתרתי על הרבה כדי להיכנס לחיים האלה, ואני מודה לה' על כל רגע ורגע. זה היה ויתור רגעי לעומת חיי הנצח שהרווחתי. בהכשרתי הייתי מורה לספורט אומנותי, ובמגזר הדתי זה היה מקצוע מבוקש פחות. אפשר לומר שהמצב הכלכלי שלנו לא היה מהמשופרים. הצלחנו לחיות, אבל לא ברווחה. השנים חלפו, הילדים כבר גדלו ובגרו, והגיעו לשלב "האיש מקדש". חלפה שנה ועוד שנה, וכבר נוצר אצלנו "פקק" של רווקים ורווקות הממתינים לישועתם. זה לא מצב פשוט, גם להורים -אנחנו שרואים את הקמטים שמתווספים למצח הצעיר, ודואגים. זה ניסיון לא קל, והיצר הרע מנסה לשים רגל בכל חולשה שהוא מרגיש. זה טפטף לנו כל הזמן: אילו היה לנו יותר כסף, ודאי כבר כולם היו מתחתנים. כאילו מישהו למעלה עומד ובודק את היכולות הכספיות שלנו כדי לעשות לנו טוב. בעלי ואני החלטנו לקחת על עצמנו לימוד אמונה יומי. הרגשנו שאנו חייבים עוגן שיחזיק אותנו בימים טרופים כאלו, משהו שיהווה תריס הגנה בשבילנו.

התחלנו. אין לתאר את החיים של לפני ותוך כדי, עולם אחר לגמרי. הכל קיבל סיפור אחר של אמונה והשגחה, לדעת ולהאמין שה' אוהב אותנו, שכל דבר מגיע ממנו, ושאם זה כך – סימן שזה מה שהכי טוב לילדים שלנו ולנו, ואנחנו לא יודעים ולא מבינים הכל. התחלנו לומר תודה על כל דבר, גם על מה שלנו היה נראה טוב פחות. סגולה נפלאה.

באחד הימים קיבלתי שיחת טלפון. על הצג מספר מחו"ל. אני עונה. קול גברי, מחוספס, קרא בשמי, ולפני ששאלתי מי הדובר, הוא כבר עדכן שהוא אבי.

רעידת אדמה.

שנים שלא שמעתי את קולו, לא שמעתי עליו כלל. מלבד שמועות כאלה ואחרות מאחותי, על אבא שעושה כסף באמריקה, לא ידעתי דבר. ועכשיו הוא מתקשר אלי פתאום... שתקתי מרב הלם. הוא היה מעשי מאוד, סיפר שנפצע בתאונה קשה בארה"ב, הוא צריך להיכנס לניתוח לא פשוט, והוא לא יודע אם יצא בחיים מהסיפור. הוא רוצה שאני ואחותי נבוא אליו לבית החולים. לא הצלחתי לעכל את הטלפון שלו בכלל, ועכשיו הוא מנחית לי הוראה – לבוא אליו, כמה פשוט. כאילו לא היה נתק של יותר מארבעים שנה, ואפס תקשורת. גמגמתי משהו וניתקתי. מבוהלת ותוהה התקשרתי לבעלי, שהיה דווקא בעד שאסע אליו. "אבא זה אבא", הוא אמר, והציע לי להתייעץ ולבקש ברכה מהרב. הרב שמע את הסיפור, ופסק שעלי לנסוע ללא דיחוי לאבא. יש כאן כיבוד הורים, פיקוח נפש וביקור חולים, ומכל המכלול הזה, התועלת עולה על הנזק. בסוף הוא חיזק ובירך שבזכות מסירות הנפש וההתגברות שלי, אזכה לישועה אצלי בבית, קרי, התור הארוך הממתין לזיווגו. התקשרתי לאחותי, בודקת מתי היא רוצה לצאת, אבל היא היתה במקום אחר לגמרי. "אני לא נוסעת", קבעה. אבא התקשר גם אליה, אבל היא כעסה כל כך, ולא, היתה מוכנה בשום פנים ואופן לבוא אליו. "רק כשנוח לו והוא צריך אותנו הוא נזכר?!", התרעמה. ניסיתי להסביר לה, בשפה שלי, שזה כיבוד הורים, ואולי בפעם האחרונה, אבל זה היה סוף פסוק מבחינתה, ואני לא יכלתי שלא להבין אותה. וככה, תוך מספר שעות, כבר הייתי על המטוס בואכה ניו יורק.

משדה התעופה עצרתי מונית שתיקח אותי הישר אל בית החולים. עברתי עיר שלמה של מסדרונות ודלתות, עד שהגעתי אל אבא. הוא נראה עירני, וזיהה אותי מיד. הופתעתי. לבשתי שביס, ולא ידעתי איך יגיב על הבת האורתודוכסית שלו. מתברר שהוא ידע. כנראה היה מעקב כלשהו עלינו. הוא שאל איפה אחותי, ומשלא עניתי, הסיק את המסקנה המתבקשת מאליה. "מי שלא פה – לא יקבל", אמר. הוא לא בזבז זמן. בתכליתיות ובקור סיפר מה קרה, ושהוא לא נותן הרבה תקווה שהוא יצא משם חי. שאלתי אותו מיד מה עם קבורה. הוא ביטל את העניין בהינף יד, ואמר שהבת הלא-יהודייה שלו תארגן לו לוויה בכנסייה, רח"ל. קפצתי. הסברתי לו שהוא יהודי, ויהודי לא יכול להיקבר כך. אבא לא באמת הבין את החומרה של העניין, אבל מיד נעתר והסכים, ללא בעיה. באותו הרגע שלפתי נייר מהטיסה שהיה אצלי בתיק, ונתתי לו לכתוב זאת כצוואה, שהוא מבקש להיקבר כיהודי. הוא כתב וחתם. נרגעתי, יש לי מסמך חתום. הוא יזכה למות כיהודי.

אבל אבא כבר המשיך הלאה. הוא הזעיק את עורך הדין, שחיכה כל הזמן מחוץ למסדרון. צוות בית החולים הסביר לי שאבא המתין עד לבואי, ולא היה מוכן להיכנס לניתוח בלעדי. הוא ביקש להוריש לי חלק ניכר מהונו. ההון הזה כלל שטחים עצומים ובתי פאר. לא האמנתי שלאבי יש כזה עושר, הוא היה מיליונר אמיתי. הצוות הרפואי חיכה לסיום הצוואה, ומיד לקח אותו לחדר הניתוח. המומה ולא מעכלת ירדתי לחדר ההמתנה, מוציאה ספר תהילים קטן ומתפללת, מתפללת לראשונה על אבא שתקופה ארוכה לא היה בתודעה שלי כלל.

כמה שעות אחר כך יצא אלי הרופא, פוכר ידיים ומסביר לי שלצערו הלב נדם במהלך הניתוח. אבא ידע מה הוא אומר, הוא לא עמד בזה. אני עדיין הייתי עם התיק מהטיסה, עם כל כך הרבה התפתחויות, ועכשיו אני צריכה להיפרד שוב מאבא שהיה לי לשעה קלה, וגם לארגן לוויה, להתאבל, ומה עוד החיים מזמנים לי במספר מועט כל כך של שעות? בסיוע הקהילה המקומית, אורגנה לאבא לוויה יהודית כשרה. דאגתי למישהו שיגיד קדיש, וישבתי שבעה בבית אחת המשפחות בקהילה, שנידבה לי את הבייסמנט שלה ואירחה אותי למופת. אנשים בקהילה הגיעו לנחם. זה היה מוזר, כי לא היה לי הרבה מה לספר עליו. זו היתה שבעה מוזרה.

בעלי הצטרף אלי בניו יורק, ומיד אחרי השבעה התחלנו לסדר את הבירוקרטיה של הירושה. לארץ הגעתי מיליונרית... פתאום יש לי נכסים יקרים כל כך. התחלקתי בהם עם אחותי, שהיתה אסירת תודה. היא ממש לא ציפתה שאוותר לה, אבל לי זה היה ברור. היא העריכה זאת מאוד, ותלתה את מעשי בהיותי שומרת תורה ומצוות. היא היתה כנה מספיק לומר שהיא לא היתה עושה זאת, לא היתה מסוגלת לעמוד בכך, ואם אני הייתי מסוגלת לזה – כנראה הערכים והרמה המוסרית שלי הם באמת בזכות התורה והמצוות. זה היה מחמם לב כל כך לשמוע זאת.

עדכנתי את אחותי בעוד אפיזודה מעניינת שקרתה לי: לאחר הפטירה נסעתי לאחוזה של אבא. סוכנת הבית הראתה לי את כל החדרים והמבואות, והגעתי לחדר העבודה שלו. התמונה היחידה שהיתה תלויה על הקיר – היתה שלי ושל אחותי, אי אז, כשהיינו קטנטנות... היינו שם, אצלו, לא כמו שחשבנו. בנוסף, היה שם צ'לי ענק שנח בתוך גומחה מיוחדת, הוצאתי את הצ'לי. מאחוריו היה שיר שהודבק על הקיר, ובתחתיתו היה השם של אבא. קראתי אותו – זה היה שיר של כמיהה, געגוע למי שהיה וברא העולם. גיליתי אבא שחיפש אמת ורצה לשוב, רק לא ידע איך. תינוק שנשבה. והנה – זכה.

ובארץ, הבת שלי התקדמה עם הצעת שידוך שהגיעה מיד עם הטיסה שלי, וכבר עודכנתי שהנה הגיע האביר על הסוס הלבן שלה. התרגשנו. ראינו בחוש את ברכת הרב, שזכות כיבוד אב תעמוד לי ולזרעי. עם שבירת הצלחת באירוסים, כנהוג אצל בני אשכנז, הבנו שהצד השני כלל לא ידע על הירושה שלי. הם רצו את בתי מלכתחילה. הם בררו מספיק כדי להבין איזה מכרה זהב היא, והעניין הכספי לא תפס צד בכל מקרה. בשבילי זה היה מרגש. הנה, כל מה שלמדתי עם בעלי יום יום, בעקביות, פרקי אמונה ובטחון – קם ועמד לנגד עיני. זכיתי שה' האיר לי בזרקור רב עוצמה – לא זהב ולא כסף, רק ברצות ה' יתברך. בעצם, זה היה מעשה שגלגל מעשה, זכות אחר זכות. כיבוד אב -ביקור חולים – הבאת יהודי לקבר ישראל – קידוש ה' - הקמת בית בישראל. איך שרים את זה? עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.

תגיות:ענבל עידןסיפור קצר

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

פירותיך מתוקים לט"ו בשבט

29 ₪לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת מדע - האנימטור

לגו המקדש

סכו"ם זהב שחור מט 24 חלקים

ספר דניאל עם פירוש "נזר חזיונות" - הרב זמיר כהן

גביע קריסטל מהודר ללא רגל "בבא סאלי"

קנקן לתה מזכוכית עם מסננת

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה