שווה סיפור: והדרת פני זקן

שמי רועי. בחור רגיל, כמו שאומרים. את שנות ההתבגרות עשיתי כמו בספרים, עם כל ההתפתחות והסערות, המחשבות והחברים שממלאים את כל הנשמה. ובדיוק באותה תקופה, הורי החליטו להביא את סבא אלינו הביתה.

כבר כמה ימים שסבא לא הרגיש טוב, והורי החליטו שזה לא מתאים להשאיר אותו כך, בגפו. מכל הדודים, הבית שלנו היה המתאים ביותר, וככה סבא הגיע אלינו. כאשר שמעתי זאת, התרגזתי נורא. למה דווקא אנחנו? אנו גרים בדירה פשוטה, לא גדולה בעליל. גם כך אנו במצוקת מקום, ועכשיו לפנות לסבא חדר, לשמור על השקט, הסדר? לא נשמע ריאלי. וסבא, שיהיה בריא, הוא אדם חברתי ויוזם מאוד, הוא לא יושב בשקט בצד... הוא דעתן, וככזה אני הולך להיתקל בו בכל רגע. גם ככה הוא היה מעיר לי הרבה על ההתנהגות שלי, ועכשיו מה יהיה? התחלתי להתמרמר, הרגשתי הכי מסכן ביקום. באמת לא הבנתי, למה הורי צריכים את כל הבלגן הזה?

אף אחד בסביבה שלי לא עשה דבר כזה. הורי היו היחידים שעשו כך, אם לא מחשיבים משפחה רוסית שהכרתי מהשכונה - הבבושקה שלהם גרה איתם, והיא גידלה את הילדים בזמן שההורים היו בעבודה. אצלנו זה הולך להיות בדיוק להפך. אמא ניסתה להרגיע אותי. היא אמרה שזה חסד ומעשה טוב, ושלעולם לא משאירים אדם מבוגר לבד. אבא היה נחרץ וחד עוד יותר. "סבא מגיע, ואתה תלמד להתמודד ותכבד".

כשסבא הגיע עם כל המטלטלים, והדודים הגיעו לעזור - אני ברחתי החוצה. הלכתי לחברים, חיפשתי את החפלה. סיפרתי לחברים בתסכול שסבא עבר אלינו. יאמר לשבחם של חברי – הם אמנם לא הכירו מציאות כזאת, אבל ניסו מאוד לרומם את מצב הרוח שלי. אחד מהם אפילו הזכיר שזו "מצוות כיבוד הורים ומבוגרים", הוא לא זכר בדיוק את הניסוח. אחרי כמה שעות חזרתי הביתה, לאורות כבויים ובית במצב מנמנם. אמא נכנסה לחדר שלי, והזכירה שצריך להיות בשקט. תם עידן המוזיקה בקולי קולות. סיננתי "בסדר" קלוש מבעד לשיניים הקפוצות, והלכתי. לחדר של אחותי, חייב לדעת מה היא חושבת על המצב. היא דווקא היתה בטוב. כלומר, גם לה לא היה קל, אבל היא אהבה את סבא וזרמה איתו פלאים. לא היתה לה בעיה להתגמש לצרכיו. היא העדיפה שיהיה אצלינו, מושגח, מאשר שיהיה בדירתו לבד, ושכל טלפון יקפיץ את כולם. הבנתי שאני בודד במערכה. אחותי ואני, זה סך נפשות הילדים בבית, ומתברר שאני הממורמר היחיד.

כמו שניבאתי – קרה. סבא התערה בבית די מהר. דעתו נשמעה בקול רם וברור, והיתה לו דעה על כל דבר. זה ממש עצבן אותי. אחותי מרפקה אותי לא אחת כאשר התחלתי להתווכח איתו, שוכח מי המבוגר משנינו. כשהבאתי חברים – סבא התחיל לדבר איתם, תוהה על קנקנם ולא מסתיר את דעתו כשמגלה אותם ריקים, לשיטתו. הבנתי שככה אני לא יכול להמשיך. זה לא לעניין. והיו גם הבושות מהחבר'ה. האמת היא שחלקם דווקא אהבו את הראש של סבא, אבל אני ממש התפדחתי. מאז לא היו יותר חברים – בבית שלי, כמובן. אפשר לומר שפיתחתי חוסר סימפטיה סמוי כלפי סבא, שלדעתי חש זאת היטב, אך השכיל לשתוק.

באחד הימים, אמא נאלצה לצאת בדחיפות, אבא היה בעבודה ולא היה אף אחד שיוכל להישאר עם סבא. אמא ניסתה את כל האופציות, נזהרת מלנסות לבדוק אצלי, מכירה את הראש שלי ומנחשת מה תהיה התגובה שלי. אבל לאחר שכל האפשרויות נפסלו והיא נותרה בלי אף מענה זמין, אמא פנתה אלי, מבקשת שאהיה עם סבא עד שהיא, אבא או כל מבוגר אחר יגיעו, המוקדם מבניהם. התחלתי לשחרר קיטור, אבל אמא לא התרגשה. היא קבעה עובדה ויצאה.

נשארתי עם סבא המנמנם על הכורסא. הבטתי בו. אדם קמוט, חרשי תלמים על פניו וצווארו, ידיו המגוידות מונחות בשלווה על מסעד הכורסא. ראיתי אדם שעבר הרבה, שעשה מסלול רציני בקילומטראז' של החיים. הרהרתי בכל הסיפורים, איך עמל קשה לפרנס את המשפחה מאז שעלה לארץ, איך נלחם על דברים שהיום נראים לי מינימליים. לא יכולתי לפספס את הרגשת ההערכה שהתחילה להתנפח אצלי. המבט שלי עליו הפך לרך ומכיל יותר.

לא יודע כמה זמן זה לקח, כל תהפוכות הנפש שלי, אבל היה נראה שסבא הרגיש במבט. הוא התחיל לזוע על מקומו, פוקח עין אחת. חייכתי אליו, מחכה שיפקח את עיניו לגמרי, אבל הוא נשאר עם עין אחת עצומה. הפה שלו נפתח, הוא ניסה לדבר איתי, אבל הפה התעוות בצורה מוזרה, והדיבורים שהוא הצליח להוציא נשמעו מקוטעים, לא ברורים, נהמות קלושות. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. הרמתי טלפון לאמא. היא לא ענתה. סבא הביט בי, ואני הבנתי שאין לי זמן. חייגתי למד"א. נציגה בטלפון ביקשה פרטים, ביקשה לשמור על נתיב אוויר. טיפול נמרץ בדרך. נשארתי צמוד לסבא. הנציגה נותרה על הקו, מדריכה אותי מה לעשות. תוך כדי כך התקשרתי מקו נוסף לאמא, לאבא, לאחותי. כמו יד נעלמה בחשה בעניין – אף אחד לא ענה. ואז הדלת נפתחה באחת, ורופא ופרמדיק שעטו לעבר סבא, הורדתי הילוך. הוא בידיים טובות. הרופא שאל מי יתפנה איתו, ובאותו רגע הבנתי שזה חייב להיות אני. אין מבוגר אחר בסביבה... די פחדתי, כל הסיטואציה הזו היתה מלחיצה ולא נעימה לבן תפנוקים כמוני.

ביללות סירנה פונינו לבית החולים. סבא נראה קטן וזערורי כל כך, אבל משהו בו נשאר חזק ואיתן. אפילו הפרמדיק ציין זאת. פתאום הרגשתי גאה להיות שייך לאדם הזה. הרגשתי איך היד שלי חובקת את ידו. ריחמתי עליו. מאותו רגע לחצתי את ידו בצורה בטוחה, מעביר אליו את כל התדרים שהחמצתי כל חיי.

בבית חולים כבר היה מי שעדכן את הדודים, שהגיעו במהירות, סבא עבר שבץ מוחי, וכל רגע היה קריטי. הדודים והצוות החמיאו לי על התושייה שגיליתי. הצלתי את סבא. נהייתי גיבור העל של המשפחה.

מיותר לציין שמאז הפכנו, סבא ואני, לידידים הכי טובים. בהמשך חיי זכיתי גם להתקרב אל התורה והמצוות. אז גיליתי כמה חשובה היא מצוות כיבוד הורים ומבוגרים. כמה שנים אחר כך כבר זכיתי להיות מהמשתתפים הקבועים בשיעור של הרב בשכונה שלנו, שיעור שבועי בבית הכנסת, שעד מהרה התרחב לכמה פעמים בשבוע.

***

חלפו כמה שנים, גדלתי והתבגרתי, ובחופשת פסח, הירקן השכונתי הציע לי לעבוד אצלו. ערב חג, ההזמנות הן רבות והצורך גדל, ואני בחור כארזים, חזק, בדיוק מה שהוא מחפש. שמחתי על ההצעה, כל שקל להכנסה הוא חשוב. בין הדברים שמוניתי עליהם היו משלוחים, חלק מרכזי בעבודה וסוגיה בפני עצמה.

הנוהל היה להניח את המשלוח ליד הדלת וללכת. זה עבד נהדר אצל כולם, חוץ מאשר אצל לקוחה אחת, ריטה שמה. ריטה היא אישה מבוגרת שגרה בקומה רביעית בבניין ללא מעלית. זו לכשעצמה כבר סיבה לקחת הרבה אוויר לפני שמגיעים... אבל ריטה רוצה שידפקו לה בדלת כאשר מניחים את המשלוח. היא רוצה לראות בעצמה את הסחורה שמגיעה אליה, ומיד. וזה לא נגמר כאן: ריטה עוברת פרט-פרט, סורקת במבטה ומתלוננת על טיב הסחורה שהגיעה. זה באמת כאב ראש, ואנחנו רק רצינו לעשות את העבודה וללכת.

הבוס ביקש להתחשב בריטה, לדפוק על דלתה, אך לא להמתין כפי בקשתה, אלא ללכת. כך עשו כולם – חוץ ממני. נאמן להחלטתי על כיבוד מבוגרים, דפקתי והמתנתי תמיד עד שתפתח. הייתי מקשיב, ומרגיע אותה כאשר קבלה על סוג הסחורה, מבטיח שלא היה טוב יותר מזה, אוזר אורך רוח.

וכך הגעתי אליה יום אחד, כרגיל, עם המשלוח שהזמינה. בדרך כלל היא היתה פותחת את הדלת במהירות, מזדרזת "לתפוס" את השליח, אבל הפעם לקח לריטה זמן מה עד שפתחה. זה היה מוזר, וכשהיא כבר פתחה את הדלת, התחלתי לדאוג. משהו בהבעה שלה היה מוזר, והיא שתקה, שלא כהרגלה. הבטתי בה, מנסה להבין מה קרה. כמו ברק זה חזר אלי: מבט חלול, פה מעוות וחוסר יכולת לדבר. לא המתנתי אפילו רגע. התקשרתי למד"א, תוך כדי שאני מבצע את ההנחיות שזכרתי מאז. הושבתי אותה בעדינות, שמרתי על נתיב אוויר ודיברתי איתה בלי סוף. כאשר האמבולנס הגיע, כבר נפתחו כמה דלתות של שכנים. אחת השכנות ירדה מיד, הודתה לי בחום ופטרה אותי לעבודה. "אני אהיה איתה", אמרה, מקלה מעלי, ועלתה איתה לאמבולנס.

למחרת, הבן של ריטה הגיע לחנות כדי להודות לי, עם זר פרחים ושוקולד ענק. "הצלת את אמא שלי", הוא אמר בהתרגשות. "לא יודע מה היה קורה אם לא היית דופק בדלת, כמה זמן היה לוקח עד שהיינו מזהים שקרה לה משהו, אולי חלילה היינו מאבדים אותה". הסמקתי. באמת שלא עשיתי משהו גדול. פשוט התרגלתי לכבד אנשים מבוגרים. זה כל כך מיוחד?