שווה סיפור: זו תורה – וזו שכרה

"בחור רווק, קרוב לגיל 30, עדיין מחפש את הייעוד שלו", זה הטייטל שהייתי כותב על עצמי לפני חצי עשור.

גדלתי בבית דתי, עם הורים חמים לדת ולקדושה. ספגתי הרבה טוב. בבית הספר למדתי קצת גמרא, אפשר לומר שידעתי לקרוא דף, אבל החיים והמרוץ סביבם דחקו את הנישה הזו לפינה שכוחה מאוד, ואילולא שבת, לא יודע אם הייתי זוכר בכלל טעם לימוד מהו.

גם בשבת הייתי עושה טובה לאבא והולך איתו לשיעור חומש בבית הכנסת חצי שעה לפני מנחה. שלא תחשבו, זו הייתה קריעה בשבילי. במקום לישון – אני קם והולך איתו, שבת אחר שבת. ההורים שלי מעריכים אנשי ספר, והם עשו ככל שביכולתם כדי להעביר לכולנו את האהבה הזו.

עבדתי בהרבה מאוד עבודות במהלך חיי. חייתי בדירה במרכז הארץ, רווק, עצמאי. נהניתי ממה שיש לחיים להציע לאנשים בסטטוס כמו שלי. אגרתי סכום של כסף בצד לימים חורפיים. ואז הגיעה הקורונה. סגרים, פיטורים, זעזועים בכל המישורים. בעלי עסק פשטו רגליים וידיים, אנשים נקלעו למערבולות. גם מקום העבודה שלי קיצץ במה שאפשר, ואני הייתי בגל השני של החל"תים. לי, בשונה מעמיתי לעבודה, היה לאן ללכת. חזרתי הביתה, אל ההורים שלי.

בבית חיכו לי המשפחה, החברים מהשכונה. ההורים שלי גרים ביישוב חם וקהילתי מאוד, וכך הגעתי אל המסגרת המוכרת, אמנם עם מסיכה, אבל יש לי קורת גג. מטבע הדברים, הקשרים שלי עם החבר'ה התהדקו. הגעתי יותר לבית הכנסת (כשהיה אפשר מבחינת הסגרים), וחייתי בית ומשפחה.

שנה וחצי אחר כך חשבתי לחזור למרכז. רצתי לעבוד ולחזור לימים שעברו, אבל חבר טוב שלי, אודי, אמר לי: "עזוב, מני, למה ללכת למרכז? בוא תשאל את הרב, תתייעץ איתו. למה לך לחזור לשם שוב, עם כל הבלגן שיש שם?". הוא ניגן לי את זה שוב ושוב, סיפר כמה הרב עזר לו, כמה עצות של אדם גדול בתורה נותנות כיוון והסתכלות שונה שרק רווח יוצא ממנה. ההורים שלי שמעו אותו, והצטרפו למקהלה. במיוחד אבא שלי, שאצלו מילה של רב זו מילה. אין להפר. האהבה והכבוד שלו לגדולי ישראל אינסופיים.

החלטתי ללכת על הכיוון הזה. אני אפנה אל הרב, ואתייעץ איתו. מה יש לי להפסיד? הלכתי אליו. הוא כיבד אותי במאור פנים, ופינה לי את כל הזמן שבעולם. הוא שמע את כל התהפוכות: מה עשיתי, מה למדתי ומה אני רוצה לעשות בעתיד, ואז הוא אמר לי: "מה עם לימוד תורה?". נאלמתי. לא ידעתי מה לומר. "גם הנשמה שלך צריכה דלק, חייבים לחשוב גם עליה. תנסה למצוא עבודה באזור של היישוב, אולי אפילו ביישוב סמוך. כך יהיה לך זמן לבוא לשיעורים בבית הכנסת". הלם. לא הבנתי מאיפה הוא הביא לי את זה. לא ממש הייתי מוכן לכך, אבל כשהרב אמר זאת, מביט בי בעיניו הטובות והפקחיות, הרגשתי שאני מוכן להתאמץ. "אני אנסה", אמרתי. הרב לחץ את ידי ובירך אותי. יצאתי משם מהורהר, מנסה לעכל.

למחרת נסעתי ליישוב ליד. שאלתי וביררתי במקומות המתאימים אם מחפשים עובדים, וכמו משום מקום, מכר ותיק פגש אותי וסיפר לי על משרה שמחפשים דווקא באותו יישוב. התנאים היו מצוינים, והשעות היו חצי ממה שאני רגיל (חיי מושב, אחרי הכל), מה שמותיר לי זמן, והרבה. מיד עלתה לי דמותו של הרב, הברכה שלו וההמלצה, ומנגד – ההבטחה שלי לנסות. תוך שבוע כבר קבלתי תשובה חיובית, התקבלתי.

עכשיו הייתה לי בעיה. אין לי רכב, וכדי להתנייד ליישוב הסמוך אני צריך כזה. יש לי כסף ששמתי בצד, ואני יכול לקנות בו רכב. אבל אז אחותי התקשרה.

"מני, אני חייבת הלוואה לטווח קצר", היא התחננה. עכשיו, תבינו, אחותי מגי – אין מצב להגיד לה לא. יש בה משהו שגורם לי תמיד לעזור לה, כוח מיוחד שיש לה. אבל עכשיו אני ממש צריך את הכסף... מה אני עושה? אמרתי למגי שתמתין, אני חייב לבדוק, כי אני תכננתי להשתמש בכסף למטרה אחרת.

סיפרתי את זה לאודי, מתלונן למה תמיד אחותי יודעת מתי להגיע... אודי ענה לי בטבעיות: "מני, הרב! לך תשאל אותו". כמה פשוט בשבילו... אמרתי לעצמי, מה יש לי להפסיד? נלך להתייעץ. הגעתי לרב, סיפרתי על העבודה שהתקבלתי אליה והודיתי לו על הברכה. סיפרתי גם על הרכב שאני רוצה לקנות, ועל מגי שצריכה עכשיו כסף. הרב שמע ושקל, ואז אמר לי: "אל תקנה רכב". "ואיך אסע ליישוב?", שאלתי אותו. "תנסה למצוא טרמפ או הסעה, אלו שעות שבהן הרבה אנשים מהיישוב יוצאים לכיוון ההוא". קיבלתי. ננסה, מה יש להפסיד.

מצאתי זוג שיוצא בדיוק בשעות שמתאימות לי, והצטרפתי אליהם, בתשלום כמובן. ומגי קיבלה את ההלוואה.

יום רדף יום. הזוג הנחמד ואני כבר הכרנו היטב, ואני, נאמן להבטחתי, חזרתי מהעבודה היישר לבית הכנסת לסדרת שיעורים. יצא שעבדתי חצי יום, ובחצי השני – למדתי. שנים שלא פתחתי ספר, והתענוג היה אינסופי. היה לי מעניין, למרות הקשיים, והרגשתי צורך להתחזק עוד ועוד.

הייתה לי הרבה הכרת הטוב לקב"ה על כל התקופה האחרונה. לא הרבה יודעים, אבל יש לי לקות בריאותית שמהווה אתגר לא פשוט בחיי, אבל אני מתמודד במקביל אליה, וחי חיים רגילים לכל דבר. בעידן הקורונה הייתה סכנה גדולה מאוד לאנשים כמוני, שהיו בסיכון, ופעמים רבות היו הראשונים להיפגע. הרבה מהם איבדו את חייהם במגיפה הקטלנית הזו. נזהרתי מאוד, וגם המשפחה שמרה עליי, אבל יש לי אופי קצת שובב, ואפשר לומר שניצלתי בנס, אין לי ספק בכלל. כך התחזקתי מיום ליום, לומד ונהנה ללמוד. הרב גם סידר לי חברותא, ואבא שלי היה מאושר. כמה נחת הייתה לו לראות אותי לומד בבית הכנסת.

כך יצא שכמעט כל יום סיפרתי לאלישע, בעל הרכב, את השיעור שלמדתי אמש. הוא היה בעניין ושאל אותי הרבה שאלות, מתעניין. התפתח בינינו שיח מרתק ועמוס תובנות. היה ממש מהנה לנסוע כך ולחשוב. אשתו הייתה שותפה, ונהנתה מכל דברי התורה. היה תענוג.

באחד הימים הם הציעו לי הצעת שידוך. הם סיפרו על אחיינית שלהם, בחורה מקסימה, מבית טוב. כל מה שהיא מחפשת גלום בי. הסמקתי. הם אמרו שחשוב לה בחור שיהיה מונח בלימוד, תורני, אדם עם ערכים, חכם, מידות טובות. כל מה שהיא חיפשה – הם ראו אצלי. העניין הוא שהבחורה הייתה צעירה כל כך... כמעט עשור פחות ממני. צחקתי, הייתי בטוח שהם לא שמו לב לפרט הלא-שולי הזה.

אבל לא, הם זכרו את הגיל וגם אמרו זאת לבחורה, אבל זה לא הרתיע אותה. היא שמעה עליי בשיחות שלהם איתה, ורצתה לבדוק התאמה בעצמה. הגיל הפריע לה פחות כרגע. ההצעה הזו קסמה לי מאוד. גם אני חיפשתי בדיוק את אותם פרמטרים שיש לה. אבל – הלקות הבריאותית שלי... לא יודע אם הם יודעים, לא זוכר אם סיפרתי. אני לא מסתיר את זה, אבל לא תמיד אני מעדכן את כל מי שבא איתי במגע. החלטתי לספר, כמה שיותר מהר, העיקר לעבור את המכשול הזה. הם אמרו שהם באמת לא ידעו, ואכן יש כאן שאלה, ולכן הם צריכים לשאול את פי הנערה.

בימים החולפים בהמתנה לתשובת הבחורה, הלב שלי פרפר, אוהו, כמה פרפר. ניגשתי לרב, סיפרתי לו על מה שקרה, וביקשתי שוב ברכה. הרב בירך וחייך, והבטיח שבזכות לימוד התורה שלי, כל השערים יפתחו בפניי. אני אב לכל השפע.

אחרי שלושה ימים הם החזירו תשובה חיובית. היא ביררה לעומק את כל המשמעות של הבעיה הרפואית הזו, והיא מוכנה. אהבתי מאוד את הגישה שלה – היא ביררה ביסודיות כדי לדעת באמת אם זה מתאים לה. זה נתן לי רוגע, שהיא יודעת על הבעיה שלי אולי יותר ממה שאני יודע עליה בעצמי...

נפגשנו. פגישה ועוד פגישה, שהובילו לעוד סדרה. זה היה מושלם. התארסנו למזל טוב, עם כל הפערים הבלתי נתפסים בינינו. אין לי ספק שהכל התחיל ונגמר בתורה הקדושה. יש ללומדים אותה כוח מיוחד, משהו מעל הטבע. ראיתי זאת עין בעין עם הרב שאיתו התייעצתי, וככל שהגיתי בה, ראיתי – "דכולה בה". זכיתי להקים בית. היום אני אבא לשני ילדים מתוקים, מודה על כל שנייה וקורא לכלל עם ישראל. היא מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. אז תגידו לי, מי לא רוצה ליטול?