שווה סיפור: מנוי וגמור

בכל שבוע אני לוקחת את עגלת הקניות שלי ויוצאת אל השוק. אני כבר לא צעירה, והכל לוקח לי הרבה יותר זמן מאשר לפני פחות מעשור. למדתי לחשב את הצעדים שלי ולקחת בחשבון את הזמן והביצועים, מודה לאלוקים כל רגע על בריאות וכושר, ומשתדלת לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה. בשוק אני עושה את רוב הקניות למשך השבוע, ובנוסף יש לי צ'ופר לעצמי: אני נפגשת עם חברה טובה שלי, אחת ממזכות הרבים, שדואגת להעביר לי בסוף המפגש, מידי שבוע, ערימת עלוני הידברות וערכות של נרות להדלקת נרות שבת, שאותם אני דואגת לחלק בכמה מקומות שסמוכים לביתי. אני משתדלת לעשות זאת כל שבוע, ולעיתים שולחת את הנכדים במקומי.

בעוד שלעלונים תמיד יש ביקוש ותמיד יש למי לתת, את ערכות נרות אני נותנת רק לנשים, מה שלוקח לעיתים יותר זמן. אני נהנית מהמצווה החשובה הזו, ועושה אותה בכל שבוע בנאמנות ובאהבה. שבוע אחד חרג מכל המוסכמות, ועליו רציתי לספר לכם.

באותו שבוע סיימתי את הקניות שלי מאוחר יותר. הלכתי אל חברתי והמתנתי עד שתביא לי את החבילה שלי. איני יודעת למה, אבל באותו יום הכל התאחר לי, מתחילתו. גם כאן, המתנתי לחברתי הרבה זמן, מה שלא קרה אף פעם עד כה. כשהיא הגיעה סוף-סוף, פטפטנו קצת, עד שראיתי שהשעה מתאחרת ויש לי עוד המון להספיק. מיקמתי את החבילה בעגלה שלי. אף על פי שניסיתי לצמצם את כמות השקיות שיישארו תלויות על פרק ידי, עדיין נותרו בודדות. מיהרתי לכיוון התחנה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי הביתה. אני גרה בשכונה בקצה העיר, והנסיעה היא ארוכה. כאשר האוטובוס הגיע, שמחתי לראות שיש לי מקום בשביל העגלה וגם בשבילי. התארגנתי וישבתי בבטחה. עם כל תחנה, כמות האנשים שעלתה הכפילה את עצמה. האוטובוס נעשה דחוק וצפוף. כמה שמחתי שעליתי בתחנה מוקדמת, לא יודעת איך הייתי מצליחה לעלות עם עגלה ושקיות בצורה כזו, ועוד להחזיק מעמד מבלי להימעך על משהו או על ידי משהו.

ככל שהתקדמה הנסיעה, כך נדרכתי ונלחצתי יותר. חשבתי לעצמי איך אצליח לרדת עם כל החפצים שלי, וחוסר האונים הזדחל לכל פינות הגוף שלי. החשש שלי היה רציני. לשמחתי, כשהאוטובוס עזב את מרכז העיר, אנשים התחילו לרדת, והאוטובוס התרוקן לאיטו. תחנה לפני השכונה שלי האוטובוס היה כמעט ריק. זה הקל עלי מאוד. עכשיו גייסתי אסטרטגיה איך לרדת מהאוטובוס בבטחה – תכננתי להוריד קודם את השקיות, ולאחר מכן להוריד את העגלה. כשיש לי מטרה ואסטרטגיה נכונה אני יודעת לשלוט על החששות שלי, ואני מתנהלת בהגיון.

צלצלתי בפעמון לנהג. הנהג עצר בתחנה ופתח את הדלתות. ירדתי מיד עם השקיות, תוך שאני קוראת לנהג שיש לי עוד עגלה, ושימתין. משום מה הנהג לא שמע, כנראה מיהר או היה טרוד, ופשוט --- סגר את הדלתות ונסע! לא הועילו כל הצעקות שלי והקריאות לעזרה, הוא הפליג מול עיני הנדהמות.

אשר יגורתי – בא לי. רציתי לחייג לעזרה לאחד מבני ומכרי, שאולי יעזרו לי לתפוס את האוטובוס בפנייה הבאה, אך לא היה לי טלפון לחייג – הוא בעגלה, וגם הארנק עם הרב קו שלי שם! ניסיתי לאמוד נזקים, והבנתי שאין לי ברירה אחרת מלבד לחזור הביתה ולהצטייד בכל מה שנדרש, טלפון וכסף.

מיד בחניה של הבניין ראיתי את השכנה שלי ממתינה ברכב שלהם, שהיה מותנע. הבנתי שהיא בדיוק בדרך החוצה, וניגשתי אליה במהירות. סיפרתי לה מה שקרה לי עם העגלה והאוטובוס, ושאלתי אם אפשר להצטרף לנסיעה לכיוון המסוף. היא נענתה בשמחה, ואמרה שהיא ממתינה לבעלה, שיצא להביא את הבן שלה שחזר כעת מהישיבה. אמנם, התלבטתי אם הנסיעה לכיוון המסוף היא הדבר שנכון לעשות כרגע, היות שהאוטובוס הזה הוא סיבובי. רוב הסיכויים שהוא כבר יצא לסיבוב הבא... אבל סביר להניח שהנהג השאיר את העגלה במסוף, במרכז האבדות והמציאות. התפללתי שההשתדלות שלי תהיה הנכונה ביותר.

בינתיים, בעלה של השכנה חזר יחד עם הבן. השכנה סיפרה להם את הסיפור שלי, והבן שלה מיד הזדקף וקרא בקול: "עכשיו חזרתי מרחוב שושני, היה שם אברך עם עגלת שוק כחולה. הוא אמר לאנשים שם שהוא מחפש את הבעלים שלה!". נדהמתי. התיאור תאם במדויק את העגלה שלי.

הודיתי לו מקרב לב, והלכתי במהירות לאזור. זה רחוב שאמנם לא מרוחק מביתי, אך הוא בכל זאת נמצא באזור שאני מכירה פחות. השכנה מחתה וקראה לי לנסוע איתם, אבל הדרך לרחוב שושני ברכב ארוכה, ואילו ברגל יש כמה קיצורי דרך ומדרגות שיביאו אותי לשם בתוך כמה דקות, כך שלמרות מחאותיה של השכנה, הדבר הנכון והמהיר ביותר עכשיו היה – הרגליים שלי.

מתנשפת הגעתי למקום שבן השכנים ציין לי. באמת עמד שם אברך, ולידו עדת ילדים מתוקים שניסו לעזור לאבא שלהם לאתר את מאבדת העגלה. נשמתי לרווחה, זו היתה העגלה שלי. לא הייתי צריכה אפילו להזדהות, כי הפנים שלי הציצו מכל תעודה שהיתה בארנק, כמה שמחתי לראות שאף אחד לא נגע לי בדבר, והעגלה שלי נותרה ככה, כמות שהיא, מחכה לי.

הודיתי לו מקרב הלב. לאחר שהתארגנתי, שמתי לב לאזור, החדש בשבילי. מעולם לא הייתי בשכונה הזו. זה אזור מעורב יותר, עם אנשים מכל המגזרים. עד כה מעולם לא היה לי צורך להיות בו. הפעם הזו, התבוננתי על מקומי. מאחורי התנוסס תיכון גדול ומרשים, מבנה מיוחד שמעולם לא ידעתי על קיומו. לפי השם שהיה כתוב עליו, זה אחד מהתיכונים החילוניים הגדולים בעיר. בעודי מתפעלת, ראיתי הורים שממתינים ברכבם. חלקם יצאו החוצה, לחלץ עצמות ולשוחח זה עם זה, מחכים לילדיהם שיסיימו את הלימודים. פתאום עלתה לי מחשבה בראש- אולי זה הזמן לעלוני הידברות ונרות שבת? אוטומטית רציתי לכבות את ההבזק במחי יד, הרי העיתונים לא עלי... שניה וחצי אחר כך נזכרתי – הם אמורים להיות בדיוק כאן, בעגלה! במהירות הסטתי כמה מהדברים, מקווה לראות את החבילה שלי צוחקת לעברי... והיא באמת היתה שם, ממתינה בממלכתיות ראויה לציון. נשמתי בהקלה, העגלה באמת נותרה כפי שהשארתי אותה. פרקתי את הקשרים, והתקדמתי לקראת האם הראשונה שראיתי. "מי יודע אם לא לעת הזאת הגעת למלכות", שיננתי לעצמי. בנחמדות הצעתי לה ערכת נרות ועלון הידברות. הכנתי עצמי לכל תגובה שלא תבוא. היא בדקה את הערכה, וחיוך עלה על פניה. "אני מכירה את זה מהמתנ"ס", אמרה. "באמת הרבה זמן לא הדלקתי, אולי הגיע הזמן", חייכה אלי. את העלון לא הייתי צריכה להציג, הוא היה מוכר לרוב הנוכחים. אבא אחד שעמד והסתכל זכה גם הוא בעלון, לקח והודה לי. כשהצלצול הריע והמוני תלמידים יצאו מהשערים הגדולים, הצטופפתי בצד, מחלקת לכל מי שעובר את העלונים. אין לתאר. העלון התעופף כמו קסם, ניכר שרובם כבר נתקלו בו וידעו שמדובר במשהו איכותי. ההוכחה: בתוך שלוש דקות לא נותר לי דבר, מלבד מספר מועט של ערכות נרות שבת. עד מהרה גם הן נגמרו. היה מקרה שריגש אותי במיוחד: אחד התלמידים ניגש אלי ושאל אם הוא יכול להביא לאמא שלו ערכת נרות, הוא יודע שהיא ממש תשמח להדליק אותם.

היו כמה ששאלו אם זו חלוקה קבועה. באותם רגעים הבנתי שהדבר הכי לא צפוי, בזמן הכי לא צפוי – התגלגל באורח פלא. מעולם לא דרכתי באזור הזה, ודווקא היום, כשהעגלה שלי הסתובבה והביאה אותי לכאן, ראיתי בחוש איך הקב"ה מזכה אותי לתת מעט רוויה לנשמות צמאות. כל העיכוב לאורך היום הוביל לכך שאגיע בדיוק בסיום הלימודים, ולא דקה קודם. הקב"ה אותת לי – צריך כאן נקודת טעינה...

הבנתי את המסר. מאז עשיתי מנוי לעלון בעצמי, כדי להגדיל כמויות, ואני מגיעה כל שבוע כדי לחלק להם. הם כבר למדו להכיר אותי, ולפעמים, אם אני מאחרת, הם גם ממתינים לי... נראה שהעלון הפך לחלק מהם.

אז תגידו לי, יש אהבה פשוטה יותר מהאהבה של הקב"ה לילדים שלו? תראו מה הוא עשה לי – סיבובים של יום שלם – העיקר שאבוא בדיוק למקום שבו הילדים שלו צריכים אותי. הוא לא מוותר לאף אחד, הוא לא מוותר על אף אחד. ואני כבר הבנתי שזה מנוי וגמור.