סיפור מהחיים: כשאח מוותר לאח

אם היה משהו שאבא שלי מסר עליו את הנפש, זה היה השלום. זה היה אחד הדברים שעליהם גדלנו והתחנכנו, בלי הרבה מילים, כי הוא היה שתקן בטבעו. המעשים שלו, הדוגמה האישית, היו הדבר העיקרי שלימד אותנו, ועדיין -ידענו היטב עד כמה גדולה מעלת השלום, מה שאומר ויתור, ויתור ועוד פעם ויתור. בעולם הזה, זה לא דבר קל כל כך. זה אתגר שמלווה אותנו כל הזמן, לאורך כל החיים, אין רגע דל.

לאחר תקופה שבה אבא נלחם עם מלאך המוות והייסורים אכלו את גופו, הוא השיב את נשמתו לבורא. זה היה משבר גדול עבורנו, למרות כל ההכנות הנפשיות. הכאב והחלל שנפערים הם דבר שאין לתאר ולשער. אבא זה אבא.

את החסר אי אפשר למלא, אבל אנחנו משתדלים מאוד שהאחדות והשלום לא יקרעו. זה לא דבר קל כשלעצמו, כל שכן כשאין המבוגר האחראי שבדרך כלל עמד על המשמרת גם בעניין הזה.

אבא נפטר בחודש ניסן. לפי המנהג, בחודש ניסן לא עולים לקבר, לכן עולים בערב ראש חודש ניסן. כך עשינו כל שנה מאז הפטירה של אבא. אבל השנה קרה משהו אחר.

כולנו, האחים, פחות או יותר באותו קו. סגנון כזה או אחר, אבל הקו די אחיד ומשותף לכולם. כולנו – מלבד אחי מוישי, שבשנים האחרונות שינה קצת את הסטטוס. זה התחיל משמיעת שיעורים, בקטנה, מרבנים שונים מהמגזר שאנחנו נמנים עליו. ושלא תחשבו, חלילה, שיש לנו בעיה עם רבנים ממגזרים אחרים, להפך, רק שזה היה משהו חדש, שלא הכרנו. בתחילה לא שמנו לב באופן מיוחד, אבל לאט לאט הוא גם שינה סגנון, ובהחלט הלך בזרם שונה מסגנון המשפחה. זה לא קל למשפחה שורשית, שאבותיה מפארים את המזרח בעולם היהודי-תורני, רבנים גדולים מדור לדור, שמישהו משנה מהקו שלהם. הוא שומר תורה ומצוות קלה כבחמורה, ועדיין, עצם היניקה מבאר אחרת, על אף שכולן שואבות מאותו מקור מים חיים – לא קלה לעיכול.

זה מצריך הרבה כוחות נפש, הרבה סבלנות וסובלנות, אורך רוח וכבוד, לראות אותו בוחר בדרך משלו – ולהכיל את זה, באמת ובתמים, ובעיקר לכבד את הבחירה שלו, לכבד אותו. כי הנשמה והאדם שבו נשארו אותו הדבר.

אני מאמין שאני הולך על גחלים, אבל תאמינו לי, מי שמכיר – יודע. זה קושי עצום למשפחה לקבל שמישהו שונה מהקו שלה. לא אכחש, היו צקצוקי שפתיים, אולי אפילו קצת רכילויות. קל – זה לא היה, אבל באמת השתדלנו לטהר את האווירה כל הזמן, לבלוע ולבלוע, ולהתגבר בעיקר, כי היו דברים שהתנגשו בכל מיני צמתים במשפחה עם הבחירות שלו, ובכל פעם זה הצריך חשיבה מקורית חדשה כדי לצאת מהמצב בצורה הטובה ביותר, ללא נפגעים. ויתרנו המון, וגם הוא, ואת זה אני חייב להדגיש. הוא ויתר הרבה, וגם יודע לוותר.

החוליה הדי עיקרית בשרשרת השינויים שלו היתה החבורה – קבוצת לומדים מאותה שיטה, שדבקים בהנהגה מסוימת. הם למדו יחד כל יום, בהתוועדויות, תיקונים שונים וכל דבר שבקדושה. הם הפכו לחלק מחייו, ואנחנו נאלצנו להכיר בזה ולכבד זאת. כל הבית שלו התנהל סביב זה.

השנה, כאשר תכננו את זמן העלייה לקבר, הוא התקשר אלי, האח הגדול, וביקש להקדים את יום העלייה לקבר. כלומר במקום לעלות ביום רביעי, ערב ראש חודש ניסן, נעלה בשלישי. ולמה? כי הוא רוצה לערוך עם הקבוצה שלו תיקון נפטרים לאבא שלנו. היה לו גם נימוק: אם גם ככה אנחנו לא עולים לקבר ביום הפטירה עצמו (בגלל חודש ניסן), אז מה זה משנה יום אחד אחורה?

באותו הרגע רציתי להסביר לו מה המהות של העלייה לקבר, ולמה זה בערב ראש חודש דווקא, אבל אז נזכרתי, שוב, שזה לא יעזור לי. זו המציאות כרגע. ביקשתי ממנו לבחון את הדברים, אך ראיתי שהוא ממש ננעל על זה. ביקשתי ארכה, כי אחרי הכל אנחנו משפחה גדולה, ויש צורך לבדוק מה דעת אחרים. כאשר ניתקתי את הטלפון, סיפרתי זאת לאחד מהגיסים שלי. הוא מיד התחיל להסביר לי כמה זה לא טוב לא לעלות לקבר, כי הנשמה מגיעה רק בערב ראש חודש, ועוד כמה דיבורים מסוג זה. הרגשתי שבקצב הזה המצב ילך ויסתבך מדקה לדקה. ניסיתי לחשוב עם עצמי, מה לעשות בצומת הזה?

יש כאן טובת אבא, שחשוב שנפקוד אותו בערב ראש חודש, שזה גם הרצון של כלל המשפחה, וישנו הצד של מוישי, שרוצה מאוד לבוא לאבא, אבל יש לו תכנון אחר, כי ככה זה אצלו בראש עכשיו, ואני לא באמת יכול לתכנת לו את גלי החשיבה שלו. אני יודע שאם לא נשמע לו, יש סיכוי גדול שהוא לא יעלה איתנו, וגם אם כן, הפרצוף שלו יהיה חמוץ, וכל האדוות שיבואו בעקבות האירוע יהיו חמוצות עוד יותר. ידעתי עוד דבר: אני חייב לקבל החלטה, לבד. אם אתחיל לשאול ולהסתבך – יצא מזה רק בלגן ותסבוכת. סיכוי גבוה במיוחד שיכעסו על מוישי, האמוציות יצאו החוצה, ואולי גם האוויר הטוב יזוהם בכל מיני רגשות שליליים, ולזה – לא הייתי מוכן. חשבתי מה אבא היה רוצה שנעשה.

ככל שהתעמקתי בזה יותר וניסיתי ללכת ממש בקו החשיבה של אבא, ידעתי מעל לכל ספק שהוא רוצה את כולנו יחד, מאוחדים, לפני הכל. הוא היה מוותר ומפסיד – העיקר שיהיה שלום, בלי מריבות, רכילויות ולשון הרע שרק מסבכים ומזהמים את הסביבה. וכשהגעתי להבנה הזו, הכל היה נהיר וברור לי. הוצאתי הודעה למשפחה שאנחנו מקדימים את העלייה ליום שלישי במקום רביעי, סוג של קביעת עובדה.

קיבלתי טלפונים שניסו להבין למה וכו'. התקמצנתי במילים, הם רק הבינו שזה קשור למוישי, אבל את כל השאר השארתי ביני לבינו. היו שניסו להתערב ולומר כל מיני אמירות חשובות כאלו ואחרות. לא נתתי להם מקום אצלי בלב. אצלינו במשפחה המילה האחרונה שמורה לאח הגדול, כך שבסופו של דבר, מה שהחלטתי זה מה שקרה.

וכך עלינו לקבר ביום שלישי. כידוע, זה היה בשיא המלחמה. אנשים לא יצאו מהבתים אלא למטרות ספציפיות מאוד, הטילים וההתרעות היו חרדת אלוקים. הגענו, קבוצה גדולה, מצד הגדר, ולא מהכניסה הראשית, בגלל המיקום של הקבר שסמוך לגדר. מיד כשהגענו, הגיע מולנו זוג אחים שנראו נואשים, וביקשו שנשלים להם מניין. מתברר שכבר כמה שנים הם לא מצליחים לארגן מניין ראוי לשמו על הקבר של אבא שלהם, והנה הגענו אליהם משמיים, מניין מוכן. זה שימח אותי ממש, לדעת שהצלחנו לעזור לעוד יהודי, ומי יודע אם לא לעת כזאת הגענו עד הנה בדיוק באותו היום.

לאחר שהשלמנו והתפללנו אצל אבא, נשמעה אזעקה. לא ידענו מה לעשות. לא ראינו מרחב מוגן באזור, והאופציה היחידה היתה להשתטח על הרצפה עם ידיים על הראש. כמה מאיתנו הספיקו לראות יירוטים מעל הראש שלנו. זה היה מפחיד ולא נעים בכלל.

לאחר עשר דקות נפרדנו, בתפילה שכל אחד יחזור לשלום, ללא שום אזעקה או פגע רע בדרך. ציינתי בלבי שעברנו את זה בשקט, בלי מריבות, וזה לבד היה שווה הכל.

למחרת, באותו שעה בדיוק שבה היינו אמורים להיות בבית הקברות, נפל שם טיל מצרר. וכשאני אומר "שם", אני מתכוון ממש סמוך לקבר של אבא.

חבר שלח לי צילום. הזדעזעתי. ניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו היינו שם. אנחנו קבוצה גדולה, רוב המשפחה. לכאורה לא היה סיכוי לצאת משם בשלום. בדיעבד התברר לי שכן יש מרחב מוגן בבית העלמין, אך הוא ממוקם בכניסה הראשית, ואנחנו הגענו, כאמור, מהגדר לצד הכביש הראשי, כך שלא היתה לנו דרך לדעת זאת.

זה היה רגע קדוש מאוד בשבילי, רגע שהיה עוצמתי לכל המשפחה יחד. בזכות הוויתור, השלום שהשגנו, קבלנו את החיים במתנה. הפעם מוישי היה השליח לכך. אני בטוח שאבא היה שם, מליץ יושר בשבילנו, והזכות הזו של הוויתור עמדה לנו והצילה משפחה שלמה. מוויתור לא מפסידים, אף פעם. הרווח הוא ללא גבול ומידה.

ואיך אמר אדם חכם? כשאח מוותר לאח, ניצלים מאוי ויי אח!