סיפור מהחיים: כל ששלי – שלה

עוד מזמן עלייתה ארצה זכרה שולה את ימי הילדות שלה, אי שם במרקש שבמרוקו. עדת תלמידי חכמים יושבים ולומדים, אור גדול על פניהם. הרבה אהבה היא ספגה בבית, אהבת תורה ללא תנאי ועד כלות. תמיד חלמה על בעל וילדים שהולכים ללמוד בבית הכנסת. כמה הערכה והערצה היו לה לבבא סאלי, לענקי הרוח של האומה היהודית. כוח התורה שבה אותה.

כשדוד שלה הציע להוריה את שלום, בעלה לעתיד, לחתן, המשפט הראשון שתפס אותה היה: "הוא נכד של רבנים גדולים ממרוקו". זה הספיק לה. ידעה שתורה מחזרת אחר אכסניה שלה, והודתה לבורא עולם על המתנה שזכתה לה. החיים לימדו אותה להעריך גם הלאה את המתנה, כי שלום היה כלי מלא של מידות טובות וענווה.

מיד לאחר החתונה סיפרה לשלום את החלום שלה: לראות אותו לומד תורה בבית הכנסת. אך המצב בארץ לא היה פשוט. כלכלית, ביטחונית. שלום עבד קשה מאוד. ביום עבד באחד המפעלים הגדולים, ובשעות הערב הלך לצבוע בתים אצל עשירי האזור. הביתה הוא הגיע מפורק. ללא שולה, אשתו הנאמנה והמסורה, לא ברור איך היה מצליח לשרוד את היומיום.

המשפחה גדלה, ואיתה גם המחויבות. הם זכו לבית אמיתי, שלהם, ושולה המשיכה לשמור על החלום שלה. באותם ימים עוד לא נוסדו שיעורי תורה לילדים באזור שלהם, ואולי הדמעות והתפילות של שולה פעלו את שלהם, כי עשור אחר כך, צעיר נמרץ ואנרגטי מבני ברק הגיע אליהם, מבקש לייסד שיעור ואמירת תהילים לילדים. שולה זרחה מאושר, הילדים שלה היו הראשונים לחנוך את השיעור.

השמחה של שולה לא ידעה גבול. ועם כל זה, החלום על שלום לא גווע. היא עדיין האמינה בכל לב שיום יבוא וגם הוא יהיה מיושבי בית המדרש.

ושלום? ידע את החלום של שולה, ובכל פעם שחזר הביתה מהעבודה היה פותח ספר תהילים. "אני לא יודע ללמוד", היה אומר לשולה, "אבל להתפלל ולומר תהילים – אני יודע". וכך היה יושב וממלמל פרקי תהילים, בבוקר אחר התפילה ובערב אחר העבודה.

הילדים גדלו, והבית התרוקן. שולה זכתה לראות אותם בונים בתים שהתורה היא מרכז חייהם, ועל זה היה מתמלא לבה בהודיה.

קרוב לבית של שולה היה בית הכנסת השכונתי. לא אחת הייתה שומעת את התפילות, ולבה עולה על גדותיו. בערבים, שעה שהמתינה לשלום שיחזור מהעבודה, הבית הריק אפשר לה לצאת החוצה לסיבוב ליד הבית. בית הכנסת המואר קרץ לה. היא נכנסה לעזרת הנשים, פתחה ספר תהילים, התפללת ונישקה את ארון הקודש מרחוק. בבית הכנסת ישבה באותו הזמן קבוצה של מבוגרים, שומעים שיעור מהרב של בית הכנסת. שולה הציצה ונפגעה, ראתה אותם מקשיבים לרב עם ספרים פתוחים, ומשהו הרעיד לה את הלב.

אישה כמוה ראתה גם את השולחן הריק, לכאורה, מלבד בקבוק קולה וכמה כוסות חד פעמיות. באותו הרגע היא החליטה להביא כיבוד לשיעור, שיהא להצלחת שלום, להצלחת עם ישראל. אם היא יכולה לעשות משהו לכבוד התורה – אין מאושרת ממנה.

למחרת היא עמדה כבר בבוקר, אופה ואופה. את הכל היא שלחה אל בית הכנסת, לשיעור של הרב. כמה אור היה בעיניה שעה שעלתה שוב לעזרת הנשים, משגיחה מן החרכים על הלומדים, ולבה שמח בכל נגיסה. אם יש קמח – יש תורה. אין מאושרת ממנה, לראות את הצדיקים האלה אוכלים את ברכת ידיה. הצמידה ידיה ונשאה עיניים לשמיים, "תודה, אלוקים, שזכיתי להאכיל תלמידי חכמים. בבקשה, ששלום יהיה גם הוא חלק מהם", נשקה שוב לארון הקודש מרחוק.

בבית, שעה שערכה שולחן לשלום שהגיע מהעבודה, מניחה לו צלחת עם מעמול, העוגיות שהוא כה אוהב, הבריק לה רעיון.

למחרת, כאשר שלום חזר הביתה, ענן ריח של עוגיות מעמול טריות הנאפות בתנור קידם את פניו. בלוטות הרוק שלו נכנסו לפעולה. בדרך כלל, שולה מכינה אותן לעיתים רחוקות, ושומרת לו קופסאות במקפיא. ההפתעה הריחנית הייתה קבלת פנים טעימה במיוחד.

על השולחן חיכו לו מגשים ארוזים של עוגיות טריות וריחניות. במבוכה גרד בפדחתו. שמא שכח שיש אירוע במשפחה? אלו מגשים ששמורים לשמחות במשפחה. אבל מזל לא השאירה אותו בתעלומה זמן רב. "זה לשיעור של הרב בבית הכנסת", אמרה. "תוכל בבקשה להביא להם את זה לשיעור?", שאלה. שלום, שאהבת תורה פועמת בו, וזכות לומדי התורה ידועה לו, הסכים מיד. "קודם תאכל, שימדורה", אמרה לו, מגישה לו צלחת מלאה בכל טוב. מיד לאחר האוכל שלום קם, החזיק את המגשים העמוסים, לקח גם כמה בקבוקי מיץ, שיהיה זכות ללומדים, וירד אל בית הכנסת.

במבוכה הוא ניגש לעבר הלומדים, שכבר התיישבו סביב השולחן, ממתינים לרב, והניח את המגשים, את הבקבוקים. הם מיד קמו אליו. "רבנו, אתה הבעל של האישה היקרה שדואגת לנו כל יום לכיבוד טעים?", שאלו. "זכית, רבנו", "יישר כוח, תמסור לרבנית בבית, הכל טעים כל כך". הברכות ריחפו מעליו כמו ענן מתוק, שמח כל כך לשמוע את המחמאות על מעשי ידיה של שולה. מי כמוהו יודע עד כמה זה נכון. הרגש החם והקרבה שחש באותם רגעים פשטו בו בנינוחות נפלאה. הרב ביקש שיישאר איתם לשיעור. שלום נבהל קמעא, חושש. מעולם לא פתח דף גמרא, איך יראה את קלונו ברבים?

אבל הרב, כמו מבין את העניין, ציין לו מיד כי השיעור הוא שיעור הלכה, ואחריו לומדים גם את הדף היומי. הלכה זה כבר משהו שהוא יכול לשמוע. שלום קיווה שיהיה צלול ומרוכז. הטפיחות על הגב וההרגשה הנעימה תרמו. הוא נשאר ל-20 דקות. שיעור ההלכה היה מרתק ומעניין, והוא הרגיש כוחות חדשים שזורמים לו בעורקים, מפיחים חיים.

אם רק היה מביט למעלה, היה רואה את שולה, מביטה בו, עיניה דומעות ושפתיה ממלמלות. מי כמוה יודעת כוחן של תפילות.

בסוף השיעור הרב שאל את שלום אם ירצה להישאר גם ללימוד הדף היומי, אך זה כבר היה מעל ומעבר למה ששלום הרגיש שהוא מסוגל. בעיקר החשש והבושה שלו מיתר הלומדים. הוא, אפילו לקרוא דף גמרא לא יודע.

בבית סיפר לשולה את הכבוד והיקר שקיבל, השמיע לה את דברי ההלכה, נהנה לראות את פניה קורנים כל כך, את האושר שהוא מסב לה.

למחרת, כאשר שלום חזר הביתה, שוב המתינו לו מגשים חדשים עם מופלטות, כדורי תמרים ועוד מעדנים. בדיוק מה שהוא הכי אוהב. וגם הפעם שולה הציעה לקחת את זה לבית הכנסת. ושלום הלך. כמו מלך הוא התקבל שם, איזה כבוד ויקר. כמה תשבחות על מעשי ידיה של אשתו, על הנדיבות יוצאת הדופן. ושוב, הרב הציע, הלומדים ביקשו גם הם. שלום נשאר לשיעור ההלכה, ועכשיו, כשהרגיש כבר יותר בנוח, הוא גם העז לשאול דבר שלא הבין כל כך, ואפילו הקשה על הלכה מסוימת. הרב התפעל מאוד מדבריו, ואמר שיש לו ראש של תלמיד חכם.

שלום זרח מאושר, וכך גם שולה, שעמדה בעזרת הנשים לדעת את שלום בעלה ומה ייעשה בו. ושוב, בבית, שלום סיפר לשולה מה הם למדו, סיפר את המחמאות שקיבלה, את המחמאה שקיבל מהרב. ובסוף-בסוף הוסיף ואמר שהרב הציע ללמוד איתו, לבד, פעם בשבוע, רק כדי שיבין איך ניגשים ללמוד דף גמרא, שלא יחשוש לנסות. היא הביטה בו, תקווה מתגנבת ללב, אבל היא נזהרת, יודעת שפקעת מתירים בעדינות.

"חשבתי", הוא אמר, "שאם הרב מציע, אני לא יכול לומר לא. יהודי צריך לדעת איך לומדים דף גמרא, נכון?", הביט בה בעיניו התמימות-טהורות. והיא, חייכה את חיוכה הטוב. החיוך שהוא מכיר ויודע, שמח כל כך שהיא איתו, גם הפעם הזו.

למחרת שולה כבר הלכה איתו יחד לבית הכנסת. הם ביחד בעסק הזה, עסק של לימוד תורה. שלום נכנס לשיעור, ושולה מלמעלה, משקיפה עליו, עליהם. מתפללת, מבקשת, הנה – החלום שלה מתגשם. גם אם זה בגיל מאוחר, עדיין לא אפסה תקווה. גם רבי עקיבא למד לקרוא בגיל ארבעים.

*

ליל שבועות, בית הכנסת עמוס לומדים. שלום נעמד ליד הקבוצה של השיעור שלו, אומר את מילות "הסיום". הוא זכה לסיים מסכת. שולה הכינה את כל הבית. שולחן מלכים נפתח בבית הכנסת, את כל נשמתה השקיעה בכל עוגות הגבינה והמאכלים שהרעיפה כאן. הדרן עלך, והדרך עלך, ולרגע נפגשים המבטים, ושלום בקולו הרם והמחוספס, קורא לעברה: "כל ששלי – שלה".