משנת המהר"ל

הקדושה בפרשת קדושים היא בעצם עיצוב האדם כך שיהיה נאמן לצלם האלוקים שבו. האדם איננו קדוש מפני שברח מן העולם, אלא מפני שהצליח להעמיד גם את חייו המעשיים תחת צורת האדם השלמה

בניסן ישראל נעשו חופשיים, באייר הם מתחילים להיות ראויים. בניסן הם עומדים "בעצמם", בלי צירוף אל זולתם, באייר הם לומדים כיצד להעלות את אותה עצמאות אל מעלה שכלית. בניסן מתבטלת העבדות, באייר נבנה המקבל

כאשר אדם או אומה עומדים באמונה גמורה, הם נאחזים במדרגה שמעל הטבע, וממילא הטבע כבר איננו הגבול האחרון. לכן הים נבקע. אלו הם התנאים להופעת מדרגה נבדלת, אלוקית, שגוברת על החומר

המהר"ל מגדיר את יציאת מצרים כלידה מחודשת של ישראל כעם שנבדל מן החומר, מן המקריות ומן הכפיפות לעולם הטבע. המצה, המרור, ההסיבה, ארבע הכוסות וההגדה עצמה הם חלקים של מבנה שבו נכנסים בפועל למציאות של חירות

כלל גדול אצל המהר"ל: שום דבר אינו במקרה ואינו סתם, לכל דבר יש הסבר. גם לצורה, צבע, צליל, ודאי למאפיינים מרכזיים. חודש ניסן אינו פשוט "חודש שיצאו בו ממצרים" ולכן חוגגים אותו, אלא הוא מייצג בכל מאפייניו את המהות של הגאולה