משנת המהר"ל

הבשר שביקשו המתאווים הוא מזון חומרי מובהק, כבד יותר, מוחשי יותר. הם ביקשו צורת חיים אחרת, שבה הרצון הגופני נעשה המוליך. לא מדובר באנשים שבכו מרעב, אלא היה זה בכי של מי שמרגיש שמדרגת המדבר מגבילה את תאוותו

מעלת התורה היא דווקא בכך שהיא יכולה להיכנס לעולם החומרי ולרומם אותו. התורה היא עליונה, אבל אינה נשארת בשמיים. היא יורדת אל האדם, מפני שדווקא האדם, בהיותו בעל חיסרון ובעל בחירה, יכול להתעלות על ידה

היינו מצפים שהשירה תתבצע על ידי בעלי מקצוע, זמרים, נגנים. מדוע דווקא שבט לוי, שתפקידו לעבוד ולשרת את הכהנים, נבחר גם לשיר?

עבודת הארץ בזמן שהשמיטה נוהגת היא עבודה זמנית. האדם יודע שהעבודה נפסקת לשנה שלמה, והוא מרגיש בעלים זמני. הבעלים האמיתי הוא הבורא, והוא מוציא אותנו לחופש אחת לשבע שנים. היכולת הזו, לא לעבוד שנה ולהסתמך על פירות השנה הקודמת, היא הבעת אמון בבורא

הלימוד של פסח שני הוא שאמנם יש זמנים שבהם אדם נמצא מחוץ לסדר – הוא טמא, הוא רחוק, הוא נאנס, הוא לא נמצא במקום שבו כולם נמצאים. מבחינה חיצונית הוא מחוץ למחנה. אך התורה מגלה שלא כל ריחוק הוא ניתוק. יש מי שאיחר את המועד, אך לא איבד את השייכות

הקדושה בפרשת קדושים היא בעצם עיצוב האדם כך שיהיה נאמן לצלם האלוקים שבו. האדם איננו קדוש מפני שברח מן העולם, אלא מפני שהצליח להעמיד גם את חייו המעשיים תחת צורת האדם השלמה

בניסן ישראל נעשו חופשיים, באייר הם מתחילים להיות ראויים. בניסן הם עומדים "בעצמם", בלי צירוף אל זולתם, באייר הם לומדים כיצד להעלות את אותה עצמאות אל מעלה שכלית. בניסן מתבטלת העבדות, באייר נבנה המקבל

כאשר אדם או אומה עומדים באמונה גמורה, הם נאחזים במדרגה שמעל הטבע, וממילא הטבע כבר איננו הגבול האחרון. לכן הים נבקע. אלו הם התנאים להופעת מדרגה נבדלת, אלוקית, שגוברת על החומר

המהר"ל מגדיר את יציאת מצרים כלידה מחודשת של ישראל כעם שנבדל מן החומר, מן המקריות ומן הכפיפות לעולם הטבע. המצה, המרור, ההסיבה, ארבע הכוסות וההגדה עצמה הם חלקים של מבנה שבו נכנסים בפועל למציאות של חירות

כלל גדול אצל המהר"ל: שום דבר אינו במקרה ואינו סתם, לכל דבר יש הסבר. גם לצורה, צבע, צליל, ודאי למאפיינים מרכזיים. חודש ניסן אינו פשוט "חודש שיצאו בו ממצרים" ולכן חוגגים אותו, אלא הוא מייצג בכל מאפייניו את המהות של הגאולה