משנת המהר"ל

אם התורה היא אמת אחת, שאלו המבקרים, כיצד ייתכן שחכם אחד אומר טמא וחברו טהור, זה אוסר וזה מתיר, זה מכשיר וזה פוסל? לכאורה, אם האחד צודק – השני טועה. ואם חז"ל עצמם חלוקים זה על זה שוב ושוב, מה פירוש הביטוי הידוע "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?

חוק חברתי אנושי נועד בעיקר למנוע התנגשות בין בני אדם. אפשר להעלות על הדעת הסדרים שונים שישיגו אותה מטרה. לעומת זאת, דברי תורה אינם רק פשרה חברתית שנועדה למנוע "איש את רעהו חיים בלעו". הם נובעים מהשכל האלוהי ומתאימים לטבעו האמיתי של האדם. וזה דבר שאינו משתנה

כיצד ייתכן שדווקא אותן גזרות מאוחרות מתוארות בדברי חז"ל כמעלה מיוחדת של ישראל? כיצד אפשר לומר שהקב"ה נושא פנים לישראל מפני שהם מדקדקים בדינים שלא נכתבו במפורש בתורה?

המהר"ל מתאר את טענות המפקפקים בדברי חכמים. איך יכול להיות שחכמים עצמם קובעים שדבריהם יותר חשובים מדברי התורה עצמה?

אם התורה ניתנה בשלמות מפי הקב"ה, כיצד העזו חכמים להוסיף עליה גזרות, תקנות ומצוות? ואם לצד תורת משה עומדת מערכת רחבה של דינים שחידשו חכמים, שמא נוצרו למעשה שתי תורות – תורה אלוקית ותורה אנושית?

המהר"ל התגייס כדי ליישב ולבאר את דברי חכמים מטענותיו של "האדומי". הוא מדגיש בהקדמת הספר כי זו לא חוכמה לסתום את פי המקשה בלבד, אלא להיפך, יש להשיב לו תשובות. מכאן ואילך מתחיל המהר"ל לענות תשובות לשבע שאלות בסיסיות העולות מדברי עזריה מן האדומים

מדוע משה רבנו לא יכל לציין בפרשת ואתחנן את מעמד הר סיני, ולהסתפק בתיאור האירוע? הרי התוכן של עשרת הדברות ידוע ונכתב בפרשת יתרו, לשם מה הוא חוזר עליו שוב?

צורת האמירה, הפנייה וההסברה עוברת דרך אישיותו של השליח. משה הוא המתאים לכך יותר מכל אדם, מפני שהוא עומד בין התורה ובין ישראל. לכן משנה תורה נאמר דווקא על ידי משה בלשון תוכחה, זיכרון וביאור

דווקא בסוף ספר במדבר, לאחר כל התלאות, נכתבת פרשת מסעי. היא אינה מוסיפה סיפור חדש, אלא נותנת צורה לכל הסיפורים שקדמו לה. כל מה שנראה עד עתה כרצף אירועים - יציאה, ים, מדבר, תלונות, מן, מלחמות, חניות - מתגלה עתה כמהלך אחד

רק החורבן הוא הסוף, וזמנו הוא באב. כל האירועים שאירעו לאבותינו בתשעה באב היו אסונות שכבר התרחשו, שכן אחרי חטא המרגלים נגזרה גזרה שלא ייכנסו לארץ ולא ניתן היה לשנותה. וכך גם חורבן הבית, חורבן ביתר, וחרישת ירושלים הם שלבים של סוף שאחריהם באה גלות ארוכה

הברכה נובעת מהחיבור אל הקב"ה, שהוא מקור השפע והמציאות. משום כך, ככל שהדבר מחובר יותר אל שורשו האלוקי, כך הוא ראוי יותר לברכה. מנגד, הקללה היא מצב של חיסרון

פרה אדומה תופסת מקום מיוחד אצל המהר"ל מפראג, שכן היא נוגעת באחד הנושאים המרכזיים ביותר במשנתו: היחס שבין החיים למוות, בין החומר לצורה, ובין העולם הטבעי לבין המציאות האלוקית העליונה

הבשר שביקשו המתאווים הוא מזון חומרי מובהק, כבד יותר, מוחשי יותר. הם ביקשו צורת חיים אחרת, שבה הרצון הגופני נעשה המוליך. לא מדובר באנשים שבכו מרעב, אלא היה זה בכי של מי שמרגיש שמדרגת המדבר מגבילה את תאוותו

מעלת התורה היא דווקא בכך שהיא יכולה להיכנס לעולם החומרי ולרומם אותו. התורה היא עליונה, אבל אינה נשארת בשמיים. היא יורדת אל האדם, מפני שדווקא האדם, בהיותו בעל חיסרון ובעל בחירה, יכול להתעלות על ידה

היינו מצפים שהשירה תתבצע על ידי בעלי מקצוע, זמרים, נגנים. מדוע דווקא שבט לוי, שתפקידו לעבוד ולשרת את הכהנים, נבחר גם לשיר?

עבודת הארץ בזמן שהשמיטה נוהגת היא עבודה זמנית. האדם יודע שהעבודה נפסקת לשנה שלמה, והוא מרגיש בעלים זמני. הבעלים האמיתי הוא הבורא, והוא מוציא אותנו לחופש אחת לשבע שנים. היכולת הזו, לא לעבוד שנה ולהסתמך על פירות השנה הקודמת, היא הבעת אמון בבורא

הלימוד של פסח שני הוא שאמנם יש זמנים שבהם אדם נמצא מחוץ לסדר – הוא טמא, הוא רחוק, הוא נאנס, הוא לא נמצא במקום שבו כולם נמצאים. מבחינה חיצונית הוא מחוץ למחנה. אך התורה מגלה שלא כל ריחוק הוא ניתוק. יש מי שאיחר את המועד, אך לא איבד את השייכות

הקדושה בפרשת קדושים היא בעצם עיצוב האדם כך שיהיה נאמן לצלם האלוקים שבו. האדם איננו קדוש מפני שברח מן העולם, אלא מפני שהצליח להעמיד גם את חייו המעשיים תחת צורת האדם השלמה

בניסן ישראל נעשו חופשיים, באייר הם מתחילים להיות ראויים. בניסן הם עומדים "בעצמם", בלי צירוף אל זולתם, באייר הם לומדים כיצד להעלות את אותה עצמאות אל מעלה שכלית. בניסן מתבטלת העבדות, באייר נבנה המקבל

כאשר אדם או אומה עומדים באמונה גמורה, הם נאחזים במדרגה שמעל הטבע, וממילא הטבע כבר איננו הגבול האחרון. לכן הים נבקע. אלו הם התנאים להופעת מדרגה נבדלת, אלוקית, שגוברת על החומר

המהר"ל מגדיר את יציאת מצרים כלידה מחודשת של ישראל כעם שנבדל מן החומר, מן המקריות ומן הכפיפות לעולם הטבע. המצה, המרור, ההסיבה, ארבע הכוסות וההגדה עצמה הם חלקים של מבנה שבו נכנסים בפועל למציאות של חירות

כלל גדול אצל המהר"ל: שום דבר אינו במקרה ואינו סתם, לכל דבר יש הסבר. גם לצורה, צבע, צליל, ודאי למאפיינים מרכזיים. חודש ניסן אינו פשוט "חודש שיצאו בו ממצרים" ולכן חוגגים אותו, אלא הוא מייצג בכל מאפייניו את המהות של הגאולה