שלושה שלבים בחורבן: תאריכי בין המצרים במשנת המהר"ל

ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

חמישה דברים אירעו לאבותינו בשבעה עשר בתמוז: שבירת הלוחות, ביטול התמיד, הבקעת העיר, שריפת התורה בידי אפוסטומוס והעמדת צלם בהיכל. חמישה דברים אירעו בתשעה באב: נגזרה מיתה על המרגלים, חרב הבית בראשונה ובשנייה, חרבה ביתר ונחרשה ירושלים (משנה תענית פרק ד').

המהר"ל, בספרו "נצח ישראל" (פרק שמיני), מסביר שכלל הוא בבריאה "לכל זמן ועת", וגם לאויבי ישראל יש זמן המסוגל עבורם, וי"ז בתמוז הוא זמן המסוגל להם. אבל הזמן הזה אינו מסוגל לנצח את ישראל, אלא לתחילת פורענות.

תמוז ואב הם סוף שנה, והזמן שבו מתגבר החום. המהר"ל מגדיר את תמוז כ"קצה" ואת אב כ"סוף". קצה הוא תחילת הפורענות: שבירת הלוחות היא רק תחילת פורענות מחמת החטא, שהרי אפשר לתת לוחות שניים, וכך היה באמת. ביטול התמיד הוא מניעת הקרבתו, אבל ניתן היה לחדש אותו. בקיעת העיר, העמדת הצלם וביזוי התורה הם שלבים מקדימים לחורבן, אבל אפשר לחדש את הבית כפי שעשו החשמונאים.

רק החורבן הוא הסוף, וזמנו הוא באב. כל האירועים שאירעו לאבותינו בתשעה באב היו אסונות שכבר התרחשו, שכן אחרי חטא המרגלים נגזרה גזרה שלא יכנסו לארץ, ולא ניתן היה לשנותה. וכך גם חורבן הבית, חורבן ביתר וחרישת ירושלים הם שלבים של סוף שאחריהם באה גלות ארוכה.

המהר"ל ממשיל את חמשת הדברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז לחמש האצבעות של יד ימין, ואת חמשת הדברים שאירעו בתשעה באב לחמש האצבעות של יד שמאל. הימין מסמל התחלה – בדרך הטבע אדם מתחיל את הפעולה ביד ימין, במכה חזקה, ומסיים ביד שמאל, מפנה את השאריות.

את הסיבה לכך שבכיית המרגלים גרמה בהכרח לנזק נצחי שאי אפשר לתקן, מסביר המהר"ל כך: "היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, וכשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה ביטול לעולם. ובשביל שבכו בכייה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מהביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודווקא היציאה היא נצחית, שהייתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית".

בסך הכל סופרים כאן חז"ל עשרה אירועים שהביאו למצבנו כיום בגלות. המהר"ל מבאר שאין זה מקרה, כי אמנם עשר הוא מספר חשוב של דבר שבקדושה, אבל הוא גם מספר שמסמל את הכוח המנוגד, את הכוח לפגוע בישראל. ולכן גם זמן חורבן בית המקדש, שבו היה כוח לאויבים לפגוע בישראל, הוא העשירי לחודש אב, אחרי עשרה ימים בחודש המסוגל לפורענות. אלא שזמן שריפת המקדש לא יכל להתרחש ביום, שאז יש לישראל יותר כוח, אלא רק בתשיעי לפנות ערב, כאשר השמש נוטה לשקוע, אז מתגבר כוח הרע, ואז בתשיעי בערב הצליחו הגויים לשרוף את בית המקדש "והיה דולק והולך תשיעי ועשירי".

למעשה היו שלושה שלבים בחורבן, כפי שמתארים חז"ל: בשביעי נכנסו גויים להיכל ושלטו בו, בתשיעי הציתו אותו, ובעשירי הלך ונשרף. המהר"ל מבאר שבשביעי כבר נחשב רוב ניכר מתוך העשר, ולכן קיבלו כוח לשלוט בהיכל, בתשיעי היה סמוך ומשלים לעשירי, ובערב קיבלו כוח להצית, ובעשירי התאפשרה המציאות של שריפת המקדש לחלוטין.