כיצד חז"ל מפרשים את התורה, בשעה שהוראתם נראית שונה מהנאמר בה?

אנו ממשיכים לבאר את מקומם וסמכותם של חכמינו זיכרונם לברכה, על פי הסבריו של המהר"ל בספרו "באר הגולה", שהוקדש לדיון בנושאים אלו.

מה ענשו של העובר על לאו? התורה אומרת "ארבעים יכנו", אבל חכמים קובעים כי אין לוקים אלא שלושים ותשע מלקות. המהר"ל מביא את דברי ה"מכחישים" שיצאו חוצץ נגד התורה שבעל פה. לטענתם, זו דוגמה פשוטה לפער בין הכתוב ובין ההלכה: המספר מפורש, ובכל זאת חכמים מפחיתים ממנו אחת. כיצד אפשר לומר שהם מפרשים את התורה, בשעה שהוראתם נראית שונה מהנאמר בה?

המהר"ל מקדים, שלפני שמנסים להבין את דברי חכמים, ראשית צריכים להבין את סמכותם. התורה נמסרה בפירושיה, כפי שמתאר הרמב"ם, על פי המשנה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". המדובר הוא בתורה שבעל פה, שכן התורה שבכתב לא נמסרה ליהושע לבדו, אלא לכל עם ישראל, וכך גם בהמשך.

קביעת חז"ל כי המלקות הן 39 ולא 40 קשורה ביריעה רחבה של הבנת העולם והאדם. מספר המלקות קשור למסורת חז"ל על יצירת הוולד בארבעים יום (יש להוסיף על דברי המהר"ל, שבזמננו התברר מבחינה מדעית שאכן ניתן לזהות צורת עובר בדיוק ביום הארבעים מההתעברות), אדם מגיע לצורתו הראשונית במספר של ארבעים.

מקור החטא הוא בחומר, "ואלמלא לא היה החומר, היה האדם קדוש וטהור מן החטא". הנשמה מצידה לא הייתה חוטאת. רק ביום הארבעים, כאשר החומר ממנו מורכב גוף האדם מקבל צורה של אדם, והנשמה שוכנת בתוכו, נוצרת האפשרות של החטא.

מי שחוטא באמת הוא החומר, הוא הגוף, אלא שהנשמה מחוברת אליו, ובתורה נאמר כי "המחובר לטמא טמא", ולכן שלשים ותשעה הימים הראשונים ליצירת הולד מיוחסים לחומר, הגורם את החטא, ואילו ביום הארבעים מגיעה הצורה, שהיא לכשעצמה אינה גורמת את החטא. המלקות הן עונש לחומר, לגוף, על החטא שעשה, ולכן ההימנעות מההכאה הארבעים מסמלת את העובדה שהנשמה, המעניקה צורה לחומר, אינה סיבת החטא.

יש בדבר רעיון עמוק. האדם מטבעו הוא רוחני וטהור. כאשר מענישים אותו אין הכוונה כפי הגישה הנוצרית או בדתות המזרח, שישנו רע נצחי, בלתי ניתן לתיקון. להיפך, הרע הוא זמני וחולף, הוא חלק מהתופעות של הגוף. הנשמה היא רוחנית ואלוקית, היא התקווה לתיקון. אין אנחנו מכים אלא כנגד הגוף והחומר שמתגבר על הנשמה.

כיצד רעיון זה נכנס בפסוקי התורה?

הנה, כך לשון הפסוק: "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר: ארבעים יכנו לא יוסיף". המילה "במספר" נמצאת בסוף הפסוק הראשון, ואילו "ארבעים" פותחת את הפסוק הבא. המהר"ל מדגיש את ההפרדה הזאת. אילו התורה הייתה אומרת "ארבעים יכנו במספר", היה משתמע שיש למנות ארבעים מכות בפועל. המספר ארבעים היה מוגדר כמניין הפרטים שיש לבצע. אבל הכתוב מציב את "במספר" לפני "ארבעים". הגמרא דורשת מכאן: "מספר הסוכם ומשלים לארבעים". מניין המכות מגיע אל המספר הסמוך להשלמת הארבעים, שלושים ותשע.

לפי המהר"ל, לשון הפסוק תואמת את ההבחנה שהתבארה: "ארבעים יכנו" מתאר את שיעור החיוב בכללותו, "במספר" מפנה אל מניית המכות בפועל. דווקא כשסופרים כל מכה לעצמה, אין המניין ארבעים.

המהר"ל מוסיף ומבאר את דברי רש"י על ניקוד המילה "במספר". רש"י מבחין בין בי"ת בפתח ובין בי"ת בשווא.

אילו נכתב "בַּמספר", היה אפשר לפרש: במספר הידוע והמוגדר, שהוא הארבעים הנזכר בהמשך. הבי"ת בפתח הייתה כוללת את משמעות היידוע. לעומת זאת, "בְּמספר" בשווא אינו מציג באותו אופן מספר ידוע. אלא להיפך, הצירוף "במספר ארבעים", בלי יידוע, אינו בעיניו הניסוח הישיר שהיה צפוי לציון מניין של ארבעים, לשם כך היה מתאים לכתוב "מספר ארבעים". מכאן הוא חוזר לביאור חז"ל: מדובר במספר הסוכם ומשלים לארבעים.

בהמשך מוסיף המהר"ל הסבר על שני סוגים של הצגת מספרים: ספירה היא פעולה פרטית: אחד, שניים, שלושה. כל יחידה עומדת במניין כפרט נוסף. היום האחרון של היצירה, לעומת זאת, מבטא את גמר הדבר כולו, ולכן אין הוא עוד פרט מאותו סוג כמו קודמיו.

ממילא התורה יכולה להזכיר את הארבעים כאשר היא מדברת על היצירה בכללותה, ובה בעת לקבוע מניין מעשי של שלושים ותשע. המספר האחרון מציין את ההשלמה הכוללת, ואינו נכנס לספירה הפרטית באותה דרך.

המהר"ל משווה זאת לספירת העומר. התורה אומרת "תספרו חמישים יום", ואילו הספירה בפועל היא ארבעים ותשעה ימים. היום החמישים מבטא את ההשלמה שאליה מגיע המניין. כשהתורה מתארת את המכלול, היא כוללת אותו, כשמונים את הפרטים, סופרים עד ארבעים ותשעה.

ההסבר הזה וההסבר הראשון הם ביסודם עניין אחד. הצורה החלה באחרונה היא המשלימה את היצירה.

(באר הגולה באר א' פרק ז').