הדין שנראה מנוגד לכל היגיון: הצדק בדינים שקבעו חז"ל

אנו ממשיכים עם דברי המהר"ל בספרו "באר הגולה", בו הוא מבאר את הביסוס וההיגיון של דברי חז"ל בכל התחומים.

בתחילת הבאר השני המהר"ל מביא דוגמה מפורסמת, שאנשים שפקפקו בחכמת חז"ל הביאו כטענה נגדית.

התורה מצווה להמית עד זומם. חז"ל קבעו שעדים זוממים, שלפי התורה נהרגים בגלל שזממו להמית אדם בעדות שקר, אינם נהרגים אם אותו אדם כבר הוצא להורג. את זה למדו חכמים מהמילים "כאשר זמם", ודרשו "כאשר זמם – ולא כאשר עשה". אך מה ההיגיון בדבר?

לכאורה, הדין הזה מעורר תמיהה. כל עוד המזימה לא הצליחה, העדים נענשים במיתה, ואם הצליחה ונשפך דם, אין בית הדין ממית אותם מכוח אותו חיוב. כיצד ייתכן שהעבירה החמורה יותר אינה גוררת את העונש שניתן על המזימה שטרם הושלמה?

המהר"ל כותב, בהמשך לדימוי של הבאר כמקור מים חיים, כי לפעמים אדם מסתכל בבאר ורואה מים שנראים לו עכורים, אבל באמת הם צלולים. אחרי המתנה של מספר שניות החול יורד ושוקע, והמים נראים צלולים. כך גם דיניהם של חכמים, כשמעיינים בהם רגע מגלים שהעכירות היא פרי דמיון.

המהר"ל שואל: האם חומרת העבירה לבדה קובעת את סמכותו של בית הדין להמית? האם די בכך שאדם עשה מעשה נורא, כדי שיהיה מותר לדיינים להטיל עליו כל עונש שנראה להם מתאים? האם הדיינים הם האחראים על צדק בעולם? האם יש להם בכלל אפשרות להגיע לצדק ולדעת מי אשם?

התשובה לכך שלילית. אין בני אדם יכולים להגיע לצדק מוחלט, והם גם אינם אחראים על כך, הקב"ה אחראי על כך. כאשר בית הדין עוסק בהוצאה להורג של בני אדם, הוא צריך לדעת שאין זו זכות שנתונה לו בכל פעם שהוא מתרשם שהנידון ביצע את הפשע. זה הרבה יותר מורכב. אמצעי הבירור של בני האדם הם מוגבלים. אפילו עדות שאנחנו סומכים עליה היא עדיין מוגבלת, היא אמירה אנושית, צריכים לחקור ולדרוש אותה בשבע דרישות וחקירות, ועדיין, המסקנה היא מסקנה אנושית מוגבלת, אנחנו לא כאלוקים!

בית הדין אינו הכתובת היחידה למשפטו של אדם. יש עבירות שנעשות במסתרים, ללא עדים וללא אפשרות להביא את העושה לדין. אין פירוש הדבר שהן נעלמות. מי שיודע את הנסתרות הוא הדיין, והוא עתיד להיפרע מהחוטא כפי מעשיו.

ולכן לעניין העדים הזוממים יש להבחין בין גודל החטא ובין יסוד החיוב. ודאי שמצד תוצאת העבירה, גרימת מותו של אדם חמורה יותר ממזימה שלא הושלמה. אבל עדיין צריך לברר על מה בדיוק חייבה התורה את העדים במיתה.

עד זומם לא הרג את הנידון בידיו. הוא מסר עדות בבית הדין, וביקש באמצעותה להביא להריגתו. ביחס למעשה ההריגה עצמו, העדים הם הזוממים להביא אליו, בית הדין הוא המבצע אותו. מצבה של המזימה בשעה שהיא עדיין עומדת לפני בית הדין הוא מצב פעיל, העדות הזדונית פועלת להשגת מטרתה. המחשבה הרעה נמצאת, וההליך המשפטי עוסק בה. כאן מתקיים דין התורה המכוון כנגד הזומם לעשות לאחיו.

משעה שבוצע הדין, המזימה כבר אינה עומדת באותו מצב. מעשה ההריגה עצמו אינו מעשה ידיהם של העדים. אין כאן אותו יסוד חיוב שהתורה קבעה ב"כאשר זמם". אין הכוונה שהרעה נעשתה קלה יותר. המהר"ל עצמו מדגיש את חומרתה. אלא שבית הדין אינו רשאי להחליף את יסוד החיוב שנמסר לו ביסוד אחר, רק מפני שהמקרה מעורר כעס גדול יותר.

הגמרא במסכת מכות מביאה את הטענה בדרך של קל וחומר: אם נענשים כשלא הרגו, לכאורה כל שכן כשכבר הרגו. והתשובה היא שאין עונשין מן הדין, אין יוצרים עונש מכוח קל וחומר בלבד במקום שלא נמסר חיובו בתורה.

אך המהר"ל אינו מסתפק בהסבר הפורמלי, ומוסיף גם טעם מעמיק יותר: מה הסיבה שמוציאים להורג אדם שלא ביצע רצח בידיו? בדרך כלל אדם כזה מוגדר שותף לרצח, אבל לא רוצח. מי ששוכר שליחים לרצוח אדם, אינו מוצא להורג. החידוש שבתורה הוא שהמזימה שביקש להפנות אל חברו חוזרת עליו. הוא ביקש להעמיד את חברו במצב מסוים, והתורה מעמידה אותו עצמו באותו מצב. לפיכך הניסוח "כאשר זמם לעשות לאחיו" הוא לב הדין. העונש מתייחס אל התוכנית הרעה, ומחזיר אותה אל בעליה.

המהר"ל רואה את העיקרון הזה גם במפלת המן. העץ שהכין לתליית מרדכי נעשה לעץ שעליו נתלה הוא עצמו. האמצעי שהכין נגד זולתו הופנה אליו. המזימה, שלא הצליחה לפגוע במי שנועדה לו, חזרה אל הזומם. כדי להסביר זאת הוא ממשיל את הדבר לאבן הנזרקת לעבר עצם שאינו מקבל אותה, והיא חוזרת אל הזורק. זהו משל לדרך שבה המחשבה הרעה שבה אל בעליה.

כל עוד העד מבקש להביא להריגת חברו, אפשר להחיל עליו את המזימה שהוא עצמו העמיד. אבל לאחר שהמעשה נעשה, אין זה עוד אותו מצב של מזימה המוחזרת אל שולחה. כדי להמיתו אז צריך מקור חיוב אחר, אין להרחיב את דין ההזמה מעבר לגדרו.

וזהו ביאור מאמר חז"ל, "החושד בכשרים לוקה בגופו". החשד מופנה אל אדם שאין בו אותה אשמה. הוא אינו מוצא בו את הדבר שיוחס לו, ועל כן שב אל החושד. בשני המקרים האדם מבקש להעמיד את זולתו במצב שאינו שייך אליו, והרעה חוזרת אל מי שהפנה אותה.

האם זה אומר שהעדים הזוממים יוצאים זכאים? לא ולא, יש עדיין שופט צדק בעולם, וכפי שאומרים חז"ל על שני בני אדם שהרגו ולא נודע הדבר: האחד במזיד והאחר בשוגג. הקב"ה מזמן אותם למקום אחד, והמאורעות מביאים לכך שהמזיד נהרג והשוגג מתחייב גלות בפני עדים. המעשה נועד להמחיש שאין להעמיד את מלוא הצדק על גבולות הידיעה של בית הדין. מה שנעלם מהדיינים אינו נעלם ממנהיג העולם.

כמו כן דרשו חכמים את הפסוק "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע", שמי שיצא זכאי מבית הדין אין מחזירים אותו לחובה, אפילו אם מתעוררת ראיה חדשה. אפשר היה לחשוש שבכך יימלט רשע מעונשו. על כך באה הבטחת התורה: "כי לא אצדיק רשע". מה שאסור לבית הדין לעשות, אינו מונע את משפטו של הקב"ה.

לפיכך, הפטור ממיתת בית דין אינו זיכוי מוסרי של העדים. הוא קביעה על גבולו של עונש מסוים. חומרת החטא נשארת במקומה, ודינו של החוטא אינו אובד. בית הדין מצדו נדרש להימנע משפיכת דם שלא נמסרה לו סמכות לשפכו.

ואילו אם היו בית הדין הורגים את העדים הזוממים, יוצא היה מצב בו בוודאי נעשה עוול, אחת משתי ההוצאות להורג נעשתה שלא כדין ושפכה דם נקי. לכן אחרי שכבר נשפך דם, משאירים אנו את ההחלטה ואת סיום הצדק לבורא העולם.