מדוע עשרת הדברות נכתבו פעמיים? פרשת ואתחנן במשנת המהר"ל

מדוע עשרת הדברות נכתבו פעמיים? מדוע משה רבנו לא יכל לציין בפרשת ואתחנן את מעמד הר סיני ולהסתפק בתיאור האירוע? הרי התוכן של עשרת הדברות ידוע ונכתב בפרשת יתרו, לשם מה הוא חוזר עליו שוב?

המהר"ל (תפארת ישראל פרק מ"ג) לומד את התשובה מתוך ההבדלים שבין שתי הפרשיות.

בפרשת יתרו נאמר "זכור את יום השבת", ובפרשת ואתחנן "שמור את יום השבת". בראשונות, טעם השבת הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ובאחרונות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". בראשונות לא נאמר "למען ייטב לך" בכיבוד אב ואם, ובאחרונות נאמר. בראשונות נאמר "לא תחמוד", ובאחרונות נוסף "לא תתאוה".

מה המשותף להבדלים הללו?

המהר"ל מבאר כי משנה תורה שונה משאר התורה, משום שהוא מגיע מצד מקומו של המקבל: התורה יש בה בחינה מצד השם יתברך, נותן התורה, ובחינה מצד ישראל, המקבלים את התורה. משנה תורה, שהוא סוף התורה, קרוב אל צד המקבל, ולכן נאמר בו "הואיל משה באר את התורה הזאת", כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור. "ואין הכונה בזה ח"ו שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת. אלא שבשאר התורה השם יתברך שם הדיבור בפי משה, ואילו במשנה תורה משה מדבר כשליח המדבר כאשר ציווה לו המשלח".

עשרת הדברות שבואתחנן, אם כן, הם הצורה של הדברים "מצד המקבל". "משנה תורה לאוסופי אתא לבאר יותר כאשר ראוי אל המקבל".

מתוך כל השינויים בין הדיברות, מתייחסת הגמרא ל"זכור את יום השבת" מול "שמור את יום השבת", ואומרת: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". המהר"ל מסביר כי שינוי רגיל במשנה תורה יכול להיות תוספת ביאור, אבל בזכור ושמור אין רק תוספת, כי עיקר הדיבור השתנה: "זכור" הוא מצוות עשה של קידוש וזכירה, ו"שמור" הוא לא תעשה של מניעת מלאכה. לכן מוכרח לומר ששניהם נאמרו בדיבור אחד. "זכור ושמור כמו דבר אחד, שעל ידי שניהם הוא השבת".

בפרשת יתרו, שבה נאמר "זכור", הטעם הוא בריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". זכירה וקידוש בפה מגלים את מעלת השבת מצד עצמה, היום שנבדל משאר הימים מכוח מנוחת הבורא. בפרשת ואתחנן, שבה נאמר "שמור", הטעם הוא יציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". כשם שהעולם קנה שלמותו בשבת, כך ישראל קנו את שלמותם ביציאת מצרים.

שבת שייכת לישראל מפני שישראל עצמם נבדלים מן האומות, והשבת נבדלת משאר הימים. הוא מביא את דברי חז"ל, ש"אמרה שבת לפני הקב"ה, לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג", והשיב לה הקב"ה: "כנסת ישראל יהיה בן זוגך". קדושת השבת היא גם גילוי של קדושת ישראל דרך יום נבדל, יום ששייך לעם שנגאל מבית עבדים והובדל לעבודת ה'.

כך גם לגבי כיבוד אב ואם. בפרשת ואתחנן נאמר "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך", וכן נוסף "למען ייטב לך". הסיבה היא שאכן נצטוו על כיבוד אב ואם במרה, לפני מתן תורה, וזה החלק שהוא "מצד המקבל", החלק הטבעי שאדם מבין שיש לכבד את אביו, וכן את העובדה שדבר זה מביא לטובת האדם, וממילא גם לטובת העם. ואילו בדברות ראשונות לא הוזכר החלק האנושי, כי עניינן הוא שגם הטבע האנושי ייכנס תחת גזרת התורה.

את התוספת "לא תתאווה" מסביר המהר"ל, כי ההבדל בין חמדה ותאווה הוא שחמדה שייכת לדבר שיש בו השלמה לאדם, כגון בית ואישה, ואילו תאווה באה מצד היצר, המבקש גם דבר שאינו משלים את חסרונו. לכן בדברות אחרונות, הקרובות יותר אל צד המקבל ואל כוחות נפשו, התורה מפרטת, "לא תחמוד אשת רעך" ו"לא תתאוה בית רעך".

מדוע נאמרו זכור ושמור בדיבור אחד?

המהר"ל מבאר כי זה גילוי מהותה של התורה: התורה היא סדר העולם, וכל סדר מחבר דבר לדבר, עד שהכול נעשה אחד. משום כך עשרת הדברות נאמרו תחילה בדיבור אחד, כי כל התורה כלולה בהם, ותרי"ג מצוות נכללות בעשרה. "מן עשרת הדברות יוצאים כל המצוות, כי תרי"ג מצות נכללים בי' הדברות".