כל אחד ראוי לגאולה: פסח שני במשנת המהר"ל

פסח שני - החל בי"ד באייר, חודש אחרי ערב פסח - הוא מועד ייחודי בתורה. הוא אינו חג ככל החגים, אלא "מועד ב'". מסופר בתורה כי היו אנשים שהיו "טמאים לנפש אדם" (חז"ל הסבירו כי היו אלו נושאי ארונו של יוסף), ולא יכלו לעשות את הפסח במועדו. הם לא חשבו שמי שהפסיד הפסיד, אלא ניסו לבדוק אם תיתכן אפשרות של השלמה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". ואכן, בקשתם התקיימה, וניתנה להם פרשת פסח שני: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה... ועשה פסח לה'". 

בתורה מדובר על אנשים שהיו טמאים. במשנה מורחב הדין גם למי שהיה בדרך רחוקה, וגם מי ששגג או נאנס ולא עשה את הפסח. הרמב"ם מסביר כי אין מדובר במועד תשלומין, שבו ניתן להקריב קרבן, אלא יש לו דין של רגל בפני עצמו, ולכן הוא דוחה שבת: "שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו".

מה הסיבה שפסח שני קיבל דין של "רגל בפני עצמו"?

המהר"ל מבאר שפסח הוא קרבן של אחדות, עדות על אחדות הבורא והתאחדות ישראל השייכים אליו, כדי לבטא את אחדות פעולתו בעולם. כל פעולות הבורא מתאחדות למטרתו האחת, ולכן הקורבן נצלה באש כולו "על קרבו ועל כרעיו", כי הצלי מאחד את הקורבן לאחד, בניגוד לבישול המפורר והמפריד. קרבן אחד לה' אחד.

גם אכילת הפסח עם מצה ומרור משמעותה אחדות פעולות ה'. המרור מורה על השעבוד, המצה מורה על הגאולה. כריכת פסח, מצה ומרור מכריזה כי גם העבר וגם העתיד, גם הטוב וגם הקושי, אינם באים משתי רשויות נפרדות, אלא מהנהגת ה' האחד. פסח הוא הצהרה על שורש המציאות: יש הנהגה אחת, בורא אחד, ועם אחד שנבחר לגלות את שמו בעולם.

לכן אחדות כזו חייבת לכלול את כולם. קרבן פסח הוא הקרבן שבו ישראל מתגלים כאומה אחת השייכת לה'. מי שאינו יכול לעשותו, נחסר ממנו חלק מן ההצטרפות אל הכלל בשעת התגלות הגאולה.

הלימוד של פסח שני הוא שאמנם יש זמנים שבהם אדם נמצא מחוץ לסדר – הוא טמא, הוא רחוק, הוא נאנס, הוא לא נמצא במקום שבו כולם נמצאים. מבחינה חיצונית הוא מחוץ למחנה. אך התורה מגלה שלא כל ריחוק הוא ניתוק. יש מי שאיחר את המועד, אך לא איבד את השייכות. יש מי שנמצא בדרך רחוקה, אבל עצם שאלתו מוכיחה שהוא עדיין קשור אל המרכז.

המהר"ל מרבה לבאר שהגאולה איננה אירוע מקרי, אלא גילוי של מהות ישראל. בפסח נודע שהקב"ה כל יכול, ושאין כוח אחר העומד כנגדו. לכן המהר"ל רואה בשלושת הרגלים שלושה יסודות גדולים: פסח מגלה את יכולת ה' וגבורתו, שבועות – את נתינת התורה, וסוכות – את ההשגחה והשמירה. פסח הוא אפוא יסוד היציאה מן הפירוד אל סדר אלוקי אחד.

ובתוך הזמן הזה של היציאה מן הפירוד אל הסדר, לאור שלבי ספירת העומר, נמצאת "התחנה השנייה", שבה ניתן עדיין לעלות על רכבת החירות בדרך אל האחדות. פסח שני מגלה לכולנו את עומק כוחו של פסח. אילו היה פסח רק מועד רגיל, מי שהחמיץ היה מפסיד. אבל מפני שפסח הוא יסוד השייכות של ישראל לה', מתברר שיש בו גם כוח מיוחד של חזרה. כאשר החיסרון לא נבע מזלזול אלא מטומאה, מרחק, אונס או שגגה, התורה פותחת שער נוסף.

התיאור של אותם אנשים, שבאו אל משה בשאלת "למה נגרע", משקף את המצב שאמור להיות. פסח שני נתקן משום שאנשים מרגישים שהם רוצים להצטרף ולהיכלל. הרצון לאחדות הוא רצון הבורא, אבל צריך להיות גם רצון העם. כל מי שנאנס צריך להרגיש שהוא מחפש דרך להשלים, ולכן באמת התורה נותנת את הדרך הזו. זה חלק מהשאיפה של עם ישראל לגאולה. חג הפסח הוא חג הגאולה, וכל אחד מישראל רוצה להצטרף לגאולה. אם לא היה ראוי בזמן, הוא עושה כל מה שאפשר להצטרף אחר כך, כי כל אחד ראוי לגאולה.