מהי אהבה אמיתית? פרשת קדושים במשנת המהר"ל

דרכו של המהר"ל היא להגדיר את המושגים, ומהם להבין את הפרטים ואת כל הפרשה.

המהר"ל מגדיר את הקדושה כ"יציאה מן הגסות והפירוד אל מדרגה של צורה, סדר ודבקות". רשימת המצוות הארוכה שבפרשת קדושים, הכוללת כחמישים מצוות, היא "יומן עבודה" המתאר איך, בהתנהגות נכונה, הקדושה חלה על האדם ביחס לעצמו, ביחס לזולתו וביחס לקב"ה. ישראל נדרשים להיות קדושים "כי קדוש אני", הקדושה היא התאמה למהותם וליחסם של ישראל אל הקב"ה.

ההגדרה המתומצתת של קדושה היא הבדלה. רק על ידי ההבדלה יכולה להיווצר ייחודיות. כאשר חז"ל פירשו "קדושים תהיו" כ"פרושים תהיו", המהר"ל רואה בזה הגדרה עקרונית: הקדוש הוא מי שאיננו נמשך אחרי הערבוב והשטף של החומר, אלא מציב גבול, צורה ויעד. ההתנהגות הגולמית היא היגררות אחר הדחף, אך מן הקדושה נוצר סדר. הקדושה מופיעה במקום שבו האדם איננו מניח לחיים להתפזר, אלא נותן להם מסגרת נכונה.

המהר"ל ב"תפארת ישראל" מסביר שכל המצוות מצרפות ומזככות את האדם, עד ש"אין האדם טבעי חומרי". כיוון שהאדם נברא בצלם אלוקים, מעל החומר, שלמות המצוות נמשכת אחר שלמות זו. ממילא, הקדושה בפרשת קדושים היא בעצם עיצוב האדם כך שיהיה נאמן לצלם האלוקים שבו. האדם איננו קדוש מפני שברח מן העולם, אלא מפני שהצליח להעמיד גם את חייו המעשיים תחת צורת האדם השלמה.

והנה, בתוך פרשת קדושים בא הציווי "ואהבת לרעך כמוך". איך זה שייך לקדושה? משום שאהבת הרע כמוך היא ביטוי עמוק למבנה האנושי עצמו: "כי האהבה הוא קשור הנפש בנאהב לגמרי, עד שנחשב כמותו". זו הגדרה יסודית מאוד: אהבה איננה רק רצון להיטיב, אלא קשר שמצמצם את המרחק בין אדם לחברו. כאשר התורה אומרת "כמוך", אין פירושה רק מידה של נדיבות, אלא קביעת יחס שבו האדם חדל לראות בזולת גוף זר. לפי זה, קדושת הפרשה איננה רק פרישות מן הטומאה, אלא גם יצירת חיבור נכון בין בני אדם. הקדוש איננו אדם מבודד, אלא אדם שמכיר בכך שהזולת שייך לעולמו.

לכן אומר רבי עקיבא ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אך בן עזאי, תלמידו של רבי עקיבא, סובר אחרת. הוא אומר: "זה ספר תולדות אדם... בצלם אלוקים עשה אותו", זה כלל גדול בתורה. וטעמו, משום ש"ואהבת לרעך כמוך משמע כמוך ולא יותר", ואילו "בצלם אלוקים עשה אותו" מעניק לאדם ערך מצד עצם בריאתו, עוד לפני ההשוואה אלינו. יסוד היחס לזולת איננו רק הדמיון שבין אדם לחברו, אלא העובדה שכל אדם נושא בתוכו צלם אלוקים. ממילא, קדושת החברה בנויה לא רק על רגש של קרבה, אלא על הכרה רוחנית בכבוד האדם.

מכאן מובן גם מקומם של איסורי נקימה ונטירה בפרשה. הנקימה והנטירה משמרות את הפירוד, והאהבה מבטלת אותו. אצל המהר"ל, הריבוי והפיצול שייכים לעולם שאין בו אחדות, ואילו ישראל נבנים דווקא על יסוד של חיבור. לכן קדושה חברתית איננה יכולה לדור עם משטר קבוע של טינה. אדם שנוטר ונוקם מחזיק את הזולת כזר גמור, אדם שאוהב מחזיר אותו אל מסגרת האחדות האנושית והישראלית. גם במקומות שבהם המהר"ל מדבר על מעלת החבר והרֵע, הוא מדגיש שהחיבור הנבחר חזק לעיתים אף מן הקרבה הטבעית, מפני שהוא נוצר מתוך התאמה פנימית, ולא מתוך אילוץ ביולוגי בלבד.

הקדושה בפרשה כוללת גם יחס נכון אל הסדרים החברתיים והמוסריים. הציוויים על יראה מפני הורים, כבוד לזקן, יושר במידות ובמשקלות והימנעות מהטיית משפט כלפי דל וגדול, כולם משתלבים אצל המהר"ל בתפיסה אחת: הקדושה היא הופעת הצורה הראויה בכל רבדי החיים. היא איננה מתמצה בבית המדרש או במקדש. כשם שהמצוות בכללותן מצרפות את האדם ומוציאות אותו מן החומר הגולמי, כך פרשת קדושים מלמדת שהצירוף הזה צריך להופיע גם בשוק, במשפט, במשפחה וביחסים בין-אישיים. אדם קדוש איננו רק מי שנזהר באיסורי עריות או בטומאה, אלא מי שכל מערכת יחסיו מסודרת על פי אמת וצדק. המהר"ל רואה במצוות התורה בכלל אמצעי שמוציא את האדם מן הטבע החומרי אל דבקות בשכל האלוקי. פרשת קדושים היא אחד המקומות המובהקים שבהם הדבר הזה נעשה מוחשי בחיי היומיום.

יש כאן גם יסוד לאומי. המהר"ל חוזר בכמה מקומות על כך שישראל נקראים קדושים מפני שהם דבקים בקדוש ברוך הוא. הקדושה, אם כן, איננה רק תביעה פרטית מכל יחיד, אלא צורת החיים של האומה. משום כך פרשת קדושים נפתחת בלשון "דבר אל כל עדת בני ישראל". זו תורת חיים לאומית. הקדושה איננה נחלת יחידים מופרשים, אלא הסדר שבו כל העדה צריכה לעמוד. בפרשת קדושים האומה כולה נדרשת להיות כלי לשכינה על ידי חיי מוסר, גבול, צדק ואהבה.