המתאווים לבשר: פרשת בהעלותך במשנת המהר"ל

בפרשת בהעלותך אנחנו פוגשים את המתאווים: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר". ההתנהגות שלהם נראית בזויה: מתלוננים, בוכים, כפיות טובה. אז אין בשר, אפשר לחשוב, מה רע כל כך במן?

המהר"ל רואה כאן עומק גדול הרבה יותר. אלה לא סתם אנשים שמתלוננים על מה שאין להם, אלו אנשים שמתאווים למדרגה אחרת, נמוכה יותר. עם שאוכל מזון מן השמיים - מבקש בשר מן הארץ. המתח הזה, בין המן לבשר, הוא מתח יסודי בין מדרגה אלוקית לבין משיכת החומר. התורה וישראל "שייכים אל מדרגה עליונה, נבדלת מן החומר". במדבר, קודם הכניסה לארץ, נבנה העם במדרגה זו. אין לו שדה, כרם, מסחר ומלאכה רגילה. מזונו בא מן השמיים, הליכתו על פי הענן, ומרכזו הוא המשכן. מצב זה אינו טבע רגיל של אומה היושבת בארצה, אלא הכנה אלוקית מיוחדת, שבה ישראל לומדים שהחיים אינם עומדים על החומר כשלעצמו. על המן אמרו חז"ל שהוא "לחם אבירים", והמהר"ל מבאר בכמה מקומות שהמן שייך למדרגת מזון דק ועליון, הראוי לישראל בשעה שהם עומדים במדרגת מקבלי התורה. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, מפני שאוכלי המן אינם משועבדים אל טרדת הפרנסה ואל גסות החומר, והם ראויים יותר לקבל דבר שהוא למעלה מן הטבע.

ולכן המן הגיע דווקא כך, כי זו הצורה הראויה למדרגה העליונה של בני ישראל בזמן קבלת תורה, למדרגה הנבדלת מן החומר. המשיכה לבשר היא המאיסה במדרגה הגבוהה, הבה ונחזור להיות אנשים פשוטים. כאשר החומר מתגבר על האדם, הוא מושך אותו למטה. הוא שוכח את העבדות ואת התנאים הקשים, וזוכר רק את הקישואים והאבטיחים, כאילו זה מה שעשו במצרים כל היום, אכלו שומים, קישואים ואבטיחים.

המהר"ל מבאר בנתיב הפרישות, כי עניין הפרישות הוא העמדת האדם שלא יהיה נמשך אחר החומר. "כי האדם מצד שהוא בעל גוף, נמשך אחר התאוות הגופניות". התאווה היא תנועה שבה הגוף נעשה מרכז האדם. כאשר הגוף במקומו, הוא כלי לעבודת ה'. כאשר הוא נעשה העיקר, הוא מושך את האדם מן הצורה אל החומר. במדבר, התאווה לבשר הייתה סימן של נסיגה ממדרגת המן אל מדרגת מצרים.

ב"גור אריה" עומד המהר"ל על ההבדל שבין דבר שבא מן השמיים לדבר שבא מן הארץ. המן, שהיה דבר שמקורו עליון, היה מזון שכל עניינו חינוך אל ההנהגה האלוקית. הוא ירד יום יום, במידה קצובה, ולא הותיר אפשרות לאגירה. בזה לימד את ישראל שהקיום בא מאת ה', ולא מהביטחון החומרי שבמחסן ובשדה. הוא גם השתנה לפי מדרגת האדם וטעמו, כפי שאמרו חז"ל, שהיו טועמים בו טעמים שונים. מזון כזה אינו פועל רק על הגוף, אלא גם על הנפש. הוא מחנך את האדם לחיות מתוך תלות בהנהגה העליונה.

הבשר שביקשו המתאווים הוא מזון חומרי מובהק, כבד יותר, מוחשי יותר. התורה אינה אומרת שהתאוו לבשר בלבד, אלא שהתאוו תאווה. כלומר, עצם כוח התאווה התעורר בהם. הם ביקשו צורת חיים אחרת, שבה הרצון הגופני נעשה המוליך. בזה מתבררת לשון הפסוק: "וישבו ויבכו גם בני ישראל". לא מדובר באנשים שבכו מרעב, אלא היה זה בכי של מי שמרגיש שמדרגת המדבר מגבילה את תאוותו.

"האספסוף אשר בקרבו" גרוע יותר מאויב שבחוץ. לפי המהר"ל, חטא כזה שייך במיוחד ל"אספסוף". האספסוף אינו מוגדר כשבט, משפחה או סדר קבוע בישראל. עצם שמו מורה על קיבוץ מקרי, על ציבור שאין לו צורה פנימית מסודרת. במחשבת המהר"ל, ההבדל בין דבר בעל צורה לדבר שהוא חומרי הוא שהצורה נותנת גבול, סדר ותכלית, והחומר מצד עצמו נמשך אחר פיזור וריבוי. האספסוף הוא, אפוא, ביטוי חברתי של אותה בעיה פנימית: מציאות שאין לה צורה, והיא מעוררת את החומריות בתוך המחנה.

ולכן תגובת ה' בפרשה היא: "עד חודש ימים, עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". זה גילוי טבעה של התאווה. התאווה נראית לאדם כהבטחה למילוי, אך כאשר היא מקבלת שלטון, היא הופכת את הדבר הנחשק עצמו לזרא. הרצון שאינו עומד תחת צורה ותכלית אינו מגיע לשובע אמיתי. הוא מתרחב, מתגבר ומאבד את טעמו. המן ניתן במידה, "עומר לגולגולת", וכל אחד קיבל את הראוי לו. הבשר ניתן בריבוי עד כדי מיאוס. בזה ניכר ההבדל בין שפע אלוקי, המעמיד את האדם בסדר, לבין תאווה חומרית, המוציאה אותו מן הסדר.

המהר"ל מרבה לבאר כי החומר עניינו ריבוי, פירוד וחוסר גבול, ואילו הצורה נותנת לאדם אחדות ותכלית. בפרשת המתאווים נראה הדבר בצורה ברורה. המן יורד בסדר קבוע, במידה קבועה, על פי ציווי. הבשר בא כתוצאה מתאווה, בריבוי עצום, עד שאי אפשר לעמוד בו. המן מחבר את האדם אל השמים. הבשר מחזיר אותו אל מצרים, אל המכות. המתאווים ביקשו להחזיר אל תוך המדבר את מצרים עצמה, דרך הדמיון, הזיכרון והתיאבון.

ולכן אומר משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". משה אינו אומר שאינו יכול לספק להם בשר, שהרי "היד ה' תקצר?". הוא אומר שאינו יכול לשאת את העם במצב שבו רצונו ירד ממדרגת הייעוד אל מדרגת התאווה. משה הוא נותן התורה, הוא הנבדל מן החומר, האדם הראוי להוריד תורה מן השמיים לארץ. כאשר העם מבקש בשר מתוך תאווה, נוצר מרחק בין מדרגת משה לבין מצב העם. לכן באה פרשת שבעים הזקנים: מן הרוח אשר על משה נאצל עליהם, כדי להרחיב את נשיאת הרוח בתוך הציבור.

בהמשך הפרשה מופיעה נבואת אלדד ומידד, ותשובת משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים". הדבר שייך לאותו מהלך. כנגד התפשטות התאווה, משה מבקש התפשטות רוח ה'. אם החומריות התחילה מן האספסוף והתפשטה אל בני ישראל, הרי התיקון הוא שרוח הנבואה תתפשט ממשה אל הזקנים, ומתוך שאיפה עליונה יותר, אל כל העם. אין די בדיכוי התאווה מבחוץ. צריך להעמיד באדם רוח גבוהה יותר. מקום שאין בו רוח, מתמלא בתאווה. במקום שיש בו דבקות ותורה, הגוף חוזר להיות כלי.

סיום העניין בקברות התאווה ממחיש את הדברים: "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים". לא נאמר רק שקברו את האנשים, אלא "קברות התאווה". המקום נקרא על שם התאווה עצמה, מפני שהתורה מבקשת להראות כי התאווה קוברת את האדם. היא נראית כחיים, כחיפוש אחר תוספת הנאה, אך כאשר היא משתלטת, היא מביאה את האדם אל איבוד מדרגתו. המן הוא חיים שנמשכים מן השמים. התאווה היא חיים הנבלעים בקבר.

(מקורות: "גור אריה", במדבר י"א, ד'-ו'; "גור אריה", שמות ט"ז, ד' ואילך; "נתיבות עולם", נתיב הפרישות פרק א'; "נתיבות עולם", נתיב התורה, גבורות ה' פרק מ').