עבודת ה' מאהבה: מהי מעלתן של גזרות חכמים?

אחת הטענות החריפות שהופנו במשך הדורות כלפי התורה שבעל פה נגעה למעמדם של דברי חכמים. התורה ניתנה בסיני, ומצוותיה מחייבות מכוח הציווי האלוהי, ואילו גזרות חכמים, תקנותיהם והכרעותיהם נוצרו בדורות מאוחרים יותר, בתוך בתי המדרש ובתי הדין. כיצד ייתכן שדווקא אותן גזרות מאוחרות מתוארות בדברי חז"ל כמעלה מיוחדת של ישראל? כיצד אפשר לומר שהקב"ה נושא פנים לישראל מפני שהם מדקדקים בדינים שלא נכתבו במפורש בתורה?

המהר"ל מסביר, כי דברי חכמים אינם מערכת חיצונית שנוספה לתורה, אלא ביטוי לקשר החי שבין ישראל לתורה. הגזרות מלמדות על עבודת ה' מאהבה, הפרישות מבטאת קדושה, והמחלוקת חושפת את ריבוי הבחינות הקיימות בכל דין.

במסכת עירובין (כא ע"ב) דרשו חז"ל את הפסוק משיר השירים: "חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: "הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים". המהר"ל רואה בדברים אלה מפתח להבנת מעלתן של מצוות דרבנן.

ה"ישנים" הם המצוות שניתנו בתורה. ה"חדשים" הם הגזרות והתקנות שקיבלו ישראל על עצמם באמצעות חכמיהם. עצם העובדה שהאדם מקיים את המצוות הכתובות עדיין אינה מוכיחה שהוא עובד מאהבה. אפשר לקיים ציווי מפני היראה, מפני העונש או מפני עצם החובה. אולם מי שמוסיף שמירה, גדר וזהירות במקום שבו לא נצטווה במפורש, מגלה שהוא אינו מבקש רק לצאת ידי חובה.

בלשון המהר"ל: "דבר זה מורה על קדושת עצמם, מה שעושים זה בלי הכרח, ומורה על העבודה מאהבה".

העובד מיראה שואל מהו הגבול המינימלי של חיובו. הוא אינו מוסיף דבר מעבר למה שנדרש ממנו. העובד מאהבה מבקש להתקרב, לשמור ולהרחיב את עבודתו. משום כך הקדים הכתוב את ה"חדשים" ל"ישנים". אין פירוש הדבר שדברי חכמים חשובים בעצמותם יותר ממצוות התורה, אלא שהם מגלים מדרגה מיוחדת בנפשו של המקיים: רצון לעבוד את ה' גם מעבר לחובה הראשונית.

המהר"ל מדייק גם במילה "דודי". שיר השירים משתמש בשם זה כלשון אהבה, "טובים דודיך מיין". כאשר כנסת ישראל אומרת "חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך", היא מתארת את המצוות החדשות, גזרות חכמים, כמתנה שנשמרת בשביל הדוד. המצווה מהתורה ניתנה מלמעלה, הגזרה נולדה בתוך כנסת ישראל כתגובה של אהבה לציווי שניתן לה.

במסכת ברכות (כ ע"ב) נאמר כי מלאכי השרת שאלו את הקב"ה: בתורה נאמר עליו "אשר לא ישא פנים", ואילו בברכת כהנים נאמר "ישא ה' פניו אליך". כיצד מתיישבים שני הפסוקים?

תשובת הקב"ה היא: "וכי לא אשא להם פנים, שכתבתי בתורתי 'ואכלת ושבעת וברכת', והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה".

התורה חייבה ברכת המזון לאחר שביעה. חכמים קבעו שיעורים מחייבים גם באכילת כזית או כביצה. ישראל אינם ממתינים עד שיגיעו לגבול המלא של השביעה, הם מברכים גם כאשר אכלו שיעור קטן יותר.

מדוע אין כאן סתירה לעקרון אי נשיאת פנים במשפט? משום ש"נשיאת הפנים" היא תגובה מדויקת למידה שבה ישראל עצמם נוהגים. הם אינם מצמצמים את עבודתם לקו הדין בלבד, ולכן הקב"ה אינו נוהג עמם רק במידת הדין.

בלשונו: "אין ראוי שיהיה נוהג עמהם בדין, רק לפנים משורת הדין, כפי מה שישראל דביקים בו יתברך במדה שהיא לפנים משורת הדין".

מי שמבקש מהשמיים יחס של חסד, אך מנהל את חייו על פי החשבון המצומצם ביותר של החובה, יוצר פער בין בקשתו לבין התנהגותו. ישראל דקדקו על עצמם מעבר לחיוב הכתוב, ולכן הנהגת ה' כלפיהם נמשכת באותה מידה. אין זו העדפה שרירותית, אלא מידה כנגד מידה: הם נוהגים לפנים משורת הדין, והקב"ה נוהג עמם לפנים משורת הדין.

האם קיום דברי חכמים הוא רשות?

במסכת יבמות (כ ע"א) אמר אביי: "כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש". רבא הקשה עליו: אם רק המקיים נקרא קדוש, משמע שמי שאינו מקיים אינו קדוש, אבל גם אינו רשע. והרי לאחר שחכמים תיקנו דין, העובר עליו אינו אדם שבחר שלא להוסיף הידור, הוא עבר על חיוב גמור?

המהר"ל מבחין כאן בין שני שלבים. בשעת קבלת הגזרה התגלתה אהבתם של ישראל. החכמים לא קיבלו ציווי מפורש על כל פרט, אלא ראו צורך לקבוע גדר, והציבור קיבל את דבריהם. זהו מעשה של אהבה. אולם לאחר שהתקנה התקבלה, היא נעשתה מחייבת מכוח מצוות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך".

המהר"ל כותב: "עצם קבלתם כאשר גזרו חכמים המצווה" מורה על אהבה, "אבל אחר שכבר גזרו, מי שעובר על מצוותן בוודאי הוא רשע".

האהבה שייכת לכנסת ישראל כציבור שקיבל על עצמו את מערכת הגזרות. היחיד אינו יכול להוציא את עצמו מהקבלה הלאומית ולטעון שהוא מסתפק בדין התורה הכתוב. התורה עצמה מסרה לחכמים סמכות, ולכן המרד בדבריהם הוא מרד בסדר שהתורה קבעה.

רבא מפרש את הפסוק "והייתם קדושים": "קדש עצמך במותר לך". מעבר לגזרות המחייבות קיימת גם פרישות אישית. יש דברים שחכמים לא אסרו, אך האדם עשוי לפרוש מהם כדי להרחיק את עצמו מהחומרנות או מהחטא. כאן נמצאת מדרגת הקדושה האישית. דברי חכמים מחייבים כל אדם. הפרישות במותר תלויה בעבודתו של היחיד.

כך מחלק המהר"ל בין שלושה מעגלים: מצוות התורה הן החיוב האלוקי היסודי, מצוות חכמים הן הגדר הלאומי המחייב, ו"קדש עצמך במותר לך" הוא תחום הפרישות האישית שמעבר לגדרים שנקבעו לכל הציבור (על פי מהר"ל באר הגולה באר א' פרק ד').