הבעת אמון בבורא: שמיטה ויובל במשנת המהר"ל

בפרשת בהר באות מצוות השמיטה והיובל. האם מצוות אלו באות כצדקה לעניים? כהסדר חקלאי?

המהר"ל מבאר כי שביתה ומנוחה הן סימן לדבר "שהגיע אל שלמותו". התנועה, העבודה והמלאכה מתאימות לדבר שעדיין צריך תיקון. השביתה היא סימן לשלמות.

השבת, שהיא זכר לבריאת העולם, מסמלת את רובד השלמות שבעולם. ה' ברא את כל העולם ואמר "כי טוב", וזה אומר שהעולם מושלם, מבחינה מסוימת. לכן אנחנו שובתים בשבת.

השמיטה היא שבת הארץ. עניינה הוא רובד השלמות של ארץ ישראל. ארץ שעובדים אותה בלי הפסקה, עוד ועוד, היא מקום של חיסרון, מקום שרק מזמן עבודה ומאמץ. מצוות השביתה של התורה מלמדת שבארץ יש צד קדוש. היא ארצו של ה', והוא לא נותן אותה במתנה כדי שיעבדו עוד ועוד, "כי לי הארץ". זו שנה של גילוי של מי הארץ. השנה האחת שבה אנו שובתים, מלמדת על כל שש השנים האחרות.

השבת מקדשת את כל השבוע, וכך השמיטה מקדשת את הארץ לכל שבע השנים. בשנה הזו אנו מקדשים את כל הארץ, גם את הפירות. פירות שביעית קדושים: אסור להשחיתם, אסור להוציאם לחו"ל ואסור לסחור בהם. השנה הם גילוי הקדושה של הארץ. הארץ שבה אל מדרגתה המקורית, והאדם נדרש להתאים את עצמו למדרגה הזאת, מדרגת גן עדן, שבה אין צורך לעבוד את האדמה, הפירות כבר מוכנים (מן השנה שעברה), ומרגישים את קדושת הבורא בבריאתו.

עבודת הארץ בזמן שהשמיטה נוהגת, היא עבודה זמנית. האדם יודע שהעבודה נפסקת לשנה שלמה, והוא מרגיש בעלים זמני. הבעלים האמיתי הוא הבורא, והוא מוציא אותנו לחופש אחת לשבע שנים. השנה הזו ממחישה שהבעלות היא רק אשליה. היכולת הזו, לא לעבוד שנה ולהסתמך על פירות השנה הקודמת, היא הבעת אמון בבורא.

לכן חילול שמיטה מביא לגלות, שכן קיבלנו את הארץ כפיקדון, לא כבעלים גמורים. ארץ קדושה שייכת לה', וככל שהחיים שלנו כאן מבטאים את העובדה שאנחנו רק עובדים לפי הוראות הבעלים האמיתי, אזי זכותנו על הארץ שרירה וקיימת. אבל אם שוכחים, או חלילה מכחישים את קדושת הארץ, חושבים לרגע שאנחנו הבעלים האמיתיים, ובכוחנו נמנע מהאויב לקחת אותה – אזי איננו מתאימים לכאן, חלילה. שוכר שמפר את תנאי השימוש מפונה מהדירה.

זמן הגלות, שהתרחשה אחרי חורבן הבית הראשון, גלות שבעים שנה, נקבע לפי זמן השמיטות שלא שמרו ישראל, ככתוב בפרשת השבוע: "אז תרצה הארץ את שבתותיה". אי אפשר לשבת עליה את כל השנים רצוף, וכיוון שלא שמרו ישראל שבעים שמיטות, היא יושבת בדד שבעים שנה.

השמיטה עוסקת רק בבעלות על הקרקע, אבל היובל עוסק בכל התנועה האנושית. כל הקניינים הקבועים פוקעים, שדות חוזרים לבעליהם הראשונים, עבדים יוצאים לחופשי, עסקאות מתבררות כזמניות, ונדמה כאילו התורה מכריזה שכל מה שנראה קבוע ויציב במישור החברתי והכלכלי – איננו אלא סידור חלקי, מותנה, שאיננו יכול להפוך למבנה נצחי.

בכך היובל מגלה צד נוסף של קדושה. אם השמיטה אומרת לאדם 'אל תראה את עצמך כבעל הבית המוחלט על האדמה', היובל אומר לו 'אל תראה שום קניין אנושי כסופי ומוחלט'. גם הסדרים שהצטברו במשך עשרות שנים, גם הבעלות שנבנתה במהלך החיים, גם הפערים שנוצרו בין אדם לחברו – אינם מקבלים חותם נצח. יש בעולם נקודה שבה הכול חוזר למוצא ראשון. יש לזכור שהמבנים החברתיים אינם מקור החיים. התורה איננה מניחה להם להיאטם ולהתקשח עד שייראו כמציאות הסופית עצמה.

המהר"ל קושר גם את היובל אל הקדושה. ודאי שיש ביובל גם צד של יושר ורחמים, אך שורשו עמוק יותר. הוא גילוי שהחירות האמיתית של האדם איננה יכולה להיעלם לחלוטין תחת כובד הקניינים וההתחייבויות. עבד עברי איננו חפץ. קרקע שבטית איננה סחורה גרידא. המשפחה איננה יכולה להיעקר לעולם מיסוד אחוזתה, כאילו הכול ניתן למסחר אינסופי. פעם בחמישים שנה פורצת אל המציאות התזכורת: "כי עבדי הם". לא רק הארץ של ה', גם בני האדם הם עבדי ה'. האדם אולי סידר את העולם לפי צרכיו, אבל יש בעלות קודמת, יסודית ומקיפה יותר, והיא בעלותו של הקב"ה.

שמיטה ויובל שוברות את המוחלטות המדומה של עולם החול. עולם החול נותן לנו את האשליה שהכול שייך לתנועה, לייצור, לעמל, לקניין, להחזקה ולביסוס כוח מתמשך. המדע, הטכנולוגיה, הכוח שבהם אנחנו תלויים. באה התורה ואומרת: נכון, זה חזק מאד, אבל הכל זמני. מעל כל זה ישנו כוח הקדושה, שאותו אנחנו צריכים לבטא בקיימנו את מצוות היובל. זו הערובה דווקא להמשכיות וביסוס הכוח האנושי: אם אנחנו עוצרים אותו מיזמתנו פעם ביובל, סופו לשרוד. ואם חלילה איננו עושים כן – סופו לקרוס, ואז כלום לא יישאר. לא רק הבתים והשדות יילקחו מאיתנו, אלא גם העבדים, החובות, הכל. שום דבר אינו נצחי, מלבד מה שמתנהל בברכת בורא העולם ותחת עינו הפקוחה. סוד הנצחיות – להרפות ולתת לבורא לנהל.