מדוע 10 ניסיונות? דמותו של אברהם אבינו במשנת מהר"ל

הופעתו של אברהם מציינת את ראשיתה של תקופה חדשה בתולדות האדם, והוא נעשה יסוד שעליו עתיד להיבנות עם ישראל. את מעמדו זה מסביר המהר"ל באמצעות כמה עניינים הקשורים זה בזה: מקומו בסדר הדורות, הניסיונות שבהם נתנסה, שלמות מידותיו והיחס שבין כוחות הנפש למעשיו.

בפירושו למשנה, המתארת את עשרת הדורות שמנח ועד אברהם, עומד המהר"ל על הקביעה שאברהם "קיבל שכר כולם". זה משום "שהיה אברהם התחלת וראש הבריאה... ואברהם יסוד ועיקר כל העולם". הדורות שקדמו לו חיו ופעלו, אולם המהר"ל מתאר אותם כדורות של "הבל ותוהו", מפני שלא העמידו את העולם על היסוד שאברהם העמידו עליו. משום כך יש לאברהם ערך של התחלה: מעשיו מעניקים כיוון למציאות האנושית.

רעיון זה מופיע גם ב"גבורות השם", במקום שבו המהר"ל דן בהולדת אברהם באור כשדים. הוא כותב: "כי לפי שאברהם היה התחלת העולם, ולפניו היה הכל תוהו... כל התחלה, לפניה וסמוך לה העדר".

המהר"ל שואל: מדוע נתנסה אברהם? "מה עניין הניסיון, כי הוא יתברך יודע הכל, למה צריך לנסות את הצדיק". ותשובתו היא שהניסיון פועל באדם עצמו: "כדי שיהיה נמצא צדקתו בפעל נגלה, ולא שיהיה צדיק נסתר". ההבחנה היא בין יכולת המצויה באדם ובין יכולת שהתגשמה במעשה. תכונה עשויה להיות מושרשת בנפש, ואולם עמידה במצב ממשי מעניקה לה קיום גלוי ומוכח.

לכן כותב המהר"ל: "ולא היה ראוי אברהם לכל המעלות אשר נתן השם יתברך אליו רק כאשר היה נמצא צדקתו בפעל". הניסיונות הם חלק מבניית מדרגתו. באמצעותם יוצאת צדקתו מן הכוח אל הפועל. בהמשך הוא קושר זאת למקומו ההיסטורי: "והוא יתברך רצה שיהיה אברהם התחלת אור המציאות בעולם". מי שעתיד לשמש יסוד לדורות נדרש להעמיד את שלמותו במציאות המעשית.

המספר עשרה מורה אצל המהר"ל על מכלול שלם. הניסיונות השונים בוחנים צדדים שונים באדם, שכן "לפעמים אחד עומד בניסיון זה, ואינו עומד בניסיון אחר". עמידתו של אברהם בעשרת הניסיונות מבטאת שלמות המתבררת לאורך מצבים משתנים. אין די בהצלחה אחת כדי ללמד על כל כוחותיו של אדם. רצף הניסיונות הוא שמגלה את יציבותה והיקפה של מדרגתו.

את תוכנה של השלמות הזאת מפרט המהר"ל בפירושו למשנה העוסקת בתלמידיו של אברהם, אשר להם "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה". לכל מידה הוא מצמיד עדות מחיי אברהם. העין הטובה מתגלה "במה שהיה מכניס אורחים וגומל חסד"; הרוח הנמוכה מתבטאת בדבריו "ואנוכי עפר ואפר"; את הנפש השפלה מסביר המהר"ל כך: "שהיה מסתפק בשלו, ולא היה רודף אחר החמדה כלל". העדות לכך היא סירובו לקבל מרכוש מלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל".

בפירוש זה, "נפש שפלה" מציינת הסתפקות והיעדר רדיפה אחר רכוש. המהר"ל מבאר: "שכל מי שמסתפק בעצמו אינו חסר". שלוש המידות יוצרות יחד תמונה של שלמות: יחס של חסד לזולת, ענווה והסתפקות. משום כך הוא מסכם: "ובזה היה שלם לגמרי".

המהר"ל מקשר את שלוש המעלות האלו לשלושת חלקי הנפש, ומעמיד אותן כנגד הקנאה, התאווה והכבוד. העין הטובה שייכת לתיקון הקנאה, ההסתפקות – לתיקון החמדה, והענווה – לתיקון בקשת הכבוד. הכינוי "תלמידיו של אברהם" משקף את הרעיון שדרך חייו של אברהם ניתנת להמשך באמצעות תכונות אלו.