Englishhidabroot.com

משנת המהר"ל

הסנהדרין, הכשפים והעגל שנברא: ההסברים המפתיעים של המהר"ל לדברי חז"ל

ישבו דייני הסנהדרין לדון בדינו של אדם. נשמעו העדים, נשקלו דבריהם, וכל הדיינים ראו לחייבו. מה יעשה בית הדין? רב כהנא אומר: "סנהדרין שראו כולן לחובה – פוטרין אותו". דווקא ההסכמה המלאה, שנראית לכאורה כחיזוק הגדול ביותר לחיוב, מביאה לפטור. מדוע?

הסנהדרין, הכשפים והעגל שנברא: ההסברים המפתיעים של המהר"ל לדברי חז"ל
אא

אנו ממשיכים עם דברי המהר''ל בבאר הגולה באר ב' (פרקים ג'-ד'), המסביר את ההיגיון בדינים שביארו חז''ל את התורה.

ישנה הלכה מפתיעה בדיני סנהדרין: ישבו דייני הסנהדרין לדון בדינו של אדם. נשמעו העדים, נשקלו דבריהם, וכל הדיינים ראו לחייבו. מה יעשה בית הדין? רב כהנא אומר: "סנהדרין שראו כולן לחובה – פוטרין אותו" (סנהדרין יז ע"א). דווקא ההסכמה המלאה, שנראית לכאורה כחיזוק הגדול ביותר לחיוב, מביאה לפטור. מדוע?

בדיני נפשות אפשר לגמור את הדין לזכות באותו היום, והנדון יוצא חפשי. אבל אם הדיינים נוטים לחובה, ממתינים למחרת. הגמרא מסבירה מה אמור לקרות בינתיים: הדיינים עשויים למצוא צד זכות שלא עמדו עליו ביום הראשון. המהר"ל מדייק שהזמן הזה דרוש מפני שכך פועל שכלו של אדם. האדם הוא בעל גוף, והשגתו מתבררת בהדרגה. סברה שנראתה לו ברורה בשעת הדיון עשויה להתגלות כחלקית כשישוב ויעיין בה. בלשון המהר"ל, ''על השכל שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק". בדיני ממונות אפשר, אם צריך, להשיב את מה שנלקח בעקבות טעות. אך בדיני נפשות, משהוצא העונש לפועל, שוב אי אפשר לתקן. הלילה שבין הדיון לגזר הדין נועד, אפוא, לעיון נוסף, בשעה שעדיין אפשר לשנות את ההכרעה.

ועל כך אומר רב כהנא: כל עוד דיין אחד מלמד זכות, יש לפני חבריו סברה שעליהם לשקול. כשהכול רואים לחובה מתחילת הדיון, העניין כבר נראה בעיניהם כאילו הוכרע. אפשר להמתין עד הבוקר, אבל ההמתנה כשלעצמה לא תועיל אם שוב אין מי שמעיין בזכותו. ההסכמה סיימה את הבירור בשעה שהתורה עדיין דורשת אותו. זהו הדין של סנהדרין ש"פתחו כולן בדיני נפשות תחילה", ואמרו שהוא חייב (רמב''ם הלכות סנהדרין ט', א').

המהר"ל מוסיף טעם הנוגע לתפקידו של בית הדין. המשנה קובעת: "דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה" (סנהדרין לב ע"א). בית דין של צדק מתחיל בבירור הזכות, משום שהטוב והצדק הם תכליתו הראשונה. גם חיובו של מי שנתחייב בדין עשוי להיות מעשה של צדק, לקיים "ובערת הרע מקרבך", אך מקום החיוב בא אחרי שנבדקה הזכות. המהר"ל תולה זאת גם בהבחנה בין משפטו של אדם למשפט שמיים. התורה מסרה לדיינים לדון לפי כוח הבירור שניתן להם. אם אין בידם להמית אדם בדרך שהדין דורש, משפטו מסור ל"שופט כל הארץ". ולכן נאמר "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" (שמות כ"ג, ז').

ביסוד זה מסביר המהר"ל שתי הלכות קשורות. האחת עוסקת בדין שכבר הוכרע: בדיני נפשות מחזירים את הדין לזכות, ואין מחזירים אותו לחובה. האחרת עוסקת בדיין שעדיין יושב במשא ומתן: מי שלימד חובה רשאי לחזור וללמד זכות, ומי שלימד זכות עומד בשלב הזה על צד הזכות שמצא. בגמר הדין, כשהדיינים נמנים להכריע, גם מי שלימד זכות רשאי להצטרף למחייבים. כל עוד מתנהל הבירור, יש ערך בכך שטענת הזכות תישאר על השולחן. בשעת ההכרעה צריך כל דיין לומר מהו הדין כפי שהתברר לו.

חז''ל לימדונו כי סנהדרין שהורגת אדם אחד בשבע שנים נקראת "חובלנית". שבע שנים הן מחזור שחוזר ונשנה. אפילו אם העונש ניתן פעם אחת בכל מחזור, הוא כבר נעשה חלק מסדר פעולתו הרגיל של בית הדין. רבי אלעזר בן עזריה אומר "אחד לשבעים שנה", והגמרא משאירה בתיקו את השאלה כיצד לקרוא את דבריו: האם גם הוצאה להורג אחת במשך חיי אדם נחשבת תדירה מדי, או שזו תדירות שבית דין רשאי להגיע אליה? רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים שאילו ישבו בסנהדרין, היו בודקים את העדות בדרך שלא היה נהרג בה אדם מעולם. כל זה רק מלמדנו שההוצאה להורג אינה דבר המובן מאליו, אלא להיפך, רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן יש להגיע למצב קיצוני זה.

בפרק הרביעי עובר המהר"ל מסוגיית הדיינים לסוגיה אחרת במסכת סנהדרין. אביי אומר "הלכות כשפים כהלכות שבת", ומונה שלוש מדרגות: העושה מעשה כישוף חייב סקילה, האוחז את העיניים פטור אבל אסור, ויש מעשה שמותר לכתחילה. כדוגמה למדרגה השלישית מובא מעשה רב חנינא ורב אושעיא, שהיו עוסקים בערב שבת בהלכות יצירה, ונברא להם עגל שאכלוהו (סנהדרין סז ע"ב). האם התירו חכמים כישוף, כפי שטענו "המכחישים"?

חז"ל דרשו על הכשפים שהם "מכחישין פמליא של מעלה". המהר"ל מבאר שהכישוף מבקש לשנות את מה שנגזר על הארץ באמצעות הכוחות העליונים. מעשה ספר יצירה, לעומת זאת, הוא פעולה בשמותיו של הקב"ה, שבהם נברא העולם. הם לא נגד פמליא של מעלה, אלא ברשותה. כדי לקרב את הדבר להבנה הוא מביא דוגמה המוכרת לכל אדם: תפילה. אדם מתפלל שתשתנה גזרה שנגזרה עליו, והאפשרות שהקב"ה יענה לתפילתו שייכת לסדר עולמו של הקב"ה ובוודאי לא מכחישה את פמליא של מעלה. כך היא הפעולה על ידי שמותיו הקדושים של הקב"ה. וכפי שמוזכר על השם בן ע"ב שאמר משה בקריעת ים סוף (הנרמז בשלושה פסוקים רצופים בני שבעים ושתיים אותיות, "ויט משה" וכו'), וכן את המסורת על השם בן מ"ב שנאמר במעשה אלישע, שבו נזכרו ארבעים ושניים נערים. בשני המקרים הוא מדגיש שהפעולה מיוחסת לכוחו של הקב"ה, שאליו פנו, ולא לכוח עצמאי.

למה השווה אביי את הכשפים דווקא למלאכת שבת? ביום השביעי הושלמה הבריאה, ומלאכת האדם שובתת. גם באיסור כישוף רואה אביי גבול שניתן לאדם ביחס לעולם שכבר נברא ונשלם. כשנעשה מעשה כישוף, יש פעולה שהאיסור חל עליה במלואו.

שאלה נוספת מעלה המהר''ל, מה בדבר אזהרות חז"ל מפני מזיקים, האם אין זו הכרה בכוח של רשות אחרת? איזה מקום יש לזהירות כזאת אצל מי שנצטווה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"? ומשיב: יש הבדל בין אדם שמבקש לכוון את מעשיו לפי שעות וסימנים כדי להשיג תוצאה, לבין אדם שנשמר ממה שנמסר לו שהוא מזיק. כך הוא מבין גם את דברי חז"ל בהוריות על דברים המשכחים את הלימוד ואת אזהרתם בנוגע להשלכת ציפורניים. את ידיעתו של דניאל בענייני החרטומים הוא מביא כדוגמה לידיעה שנועדה לשמירה. ה׳ נתן לאדם דעת כדי שישתמש בה, וחז"ל לימדו ש"אין סומכין על הנס". זו אחריותו של הלומד לדייק בגבולות שקבעו חכמים: לברר איזו פעולה נאסרה, איזו פעולה הותרה, ומה טיבה של הזהירות שנדרשה ממנו.

תגיות ועדכונים:

השנה תדליקו בחנוכייה המרהיבה המוענקת לשותפי מחלקת "שבויות" של הידברות - ובזכותכם יהודיות יחולצו מהכפרים הערביים. לחצו כאן או חייגו: 073-222-1212

כל תוכן חדש של יהוסף יעבץ ישר למייל שלך

כתובת המייל שלך נוספה לרשימת התפוצה

זמני היום

14:47
ט' כסלו התשפ"ז
בקרוב·פלג המנחה15:33
  • הנץ החמה06:11
  • סוף זמן ק"ש08:47
  • חצות היום11:24
  • שקיעה16:37
כל זמני היום