אם התורה היא אמת אחת – איך אפשר להבין את מחלוקות חז"ל?

אחת הטענות שהוטחו במשך הדורות בחכמי התלמוד נגעה לדבר המצוי כמעט בכל דף גמרא: המחלוקת. אם התורה היא אמת אחת, שאלו המבקרים, כיצד ייתכן שחכם אחד אומר טמא וחברו טהור, זה אוסר וזה מתיר, זה מכשיר וזה פוסל? לכאורה, אם האחד צודק – השני טועה. ואם חז"ל עצמם חלוקים זה על זה שוב ושוב, מה פירוש הביטוי הידוע "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?

המהר"ל מפראג הקדיש לשאלה זו כמה מהקטעים היסודיים ב"באר הגולה". הספר נכתב במידה רבה כדי להשיב על טענות שהופנו כנגד דברי חז"ל, ובבאר הראשון, פרקים ה'-ו', הוא עוסק במבנה המחלוקת התלמודית. המהר"ל טוען שבמקרים רבים המחלוקת נובעת מהעובדה שהמציאות עצמה מורכבת, ושכל אחד מהחכמים תופס צד אמיתי שקיים בה.

נקודת המוצא שלו היא הברייתא במסכת חגיגה (ג ע"ב), הדורשת את הפסוק בקהלת: "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד". חז"ל מפרשים: "בעלי אסופות – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם ניתנו מרועה אחד".

השאלה שמציבה הגמרא היא שאלתו של הלומד: אם אני נכנס לבית המדרש ושומע שתי עמדות הפוכות, מהי התורה שעליי ללמוד?

התשובה היא שדברי חכמים כמסמרות נטועים, דווקא משום שכולם מבוססים: "שמפני שהם לפי השכל, והשכל מחייב אותם, הם חזקים, ואין מזיז אותם ממקומם". דברי התורה אינם פתרון שרירותי שנבחר מתוך כמה אפשרויות שוות. הם נובעים ממבנה פנימי של המציאות ושל התורה, ולכן הם "כמסמרות נטועים".

אבל מיד נוצרת בעיה הפוכה. אם הדברים קבועים ומוכרחים, כיצד הם יכולים "לפרות ולרבות"? כיצד נוצרים פירושים חדשים, צדדים חדשים ומחלוקות חדשות?

כאן מגיע המהר"ל אל יסוד דבריו: "כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם כפי מה שהם מחולקים בשכלם. כי כל דבר ודבר, אי אפשר שלא יהיה בחינה יותר מאחת לדבר אחד". זה המפתח להבנת שיטתו. המציאות איננה חד-ממדית. אפשר להתבונן באותו דבר מכמה צדדים, וכל צד יכול להיות אמיתי מצד עצמו.

המהר"ל נותן דוגמה פשוטה מעולם הטבע. עץ מורכב מכמה יסודות. אפשר לומר עליו שיש בו מיסוד המים, ואמירה זו נכונה, אפשר גם לומר שיש בו מיסוד האוויר, וגם זו אמירה נכונה. שתי האמירות אינן סותרות, מפני שהן מתייחסות לשני צדדים הנמצאים באותו עצם.

כך, לדבריו, גם בדין: "אין דבר אחד טמא לגמרי שלא יהיה בו צד טהרה, ויש בו צד טומאה גם כן", וכאשר חכם אחד מעיין בדבר ורואה את צד הטהרה, אין פירוש הדבר שהמציא היתר. הוא גילה בחינה אמיתית הקיימת בדבר. החכם האחר, המזהה את צד הטומאה, מגלה בחינה אחרת. "וכאשר אחד למד על דבר אחד טהור, ונתן טעמו ושכלו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהוא. והאומר טמא, ואמר טעמו, זה אמר גם כן בחינה אחת".

ולכן אומרת הגמרא שכל הדעות נאמרו "מפי אדון כל המעשים". מדוע לא נאמר רק "מפי הקב"ה"? מפני ש"אדון כל המעשים" הוא מי שברא עולם שיש בו מורכבות, ניגודים וכוחות שונים. כשם שבעולם שברא הקב"ה קיימים צדדים מנוגדים בתוך אותה מציאות, כך גם התורה המתייחסת אל העולם מכילה את ההתייחסויות השונות לאותם צדדים. "כמו שהשם יתברך אדון כל המעשים, וממנו נמצא עולם המורכב שיש בו דברים מתחלפים, ויש אחד הפך השני, וכך הוא דבר זה, שכל דבר יש לו בחינות מתחלפות".

המחלוקת איננה בהכרח סימן לכך שהאמת אבדה, לעיתים היא תוצאה של התבוננות מדויקת יותר במציאות. דווקא דבר פשוט ניתן לתיאור במשפט אחד. דבר מורכב דורש כמה נקודות מבט.

כמובן שבפועל חייבים לעשות מעשה אחד, "רק לעניין הלכה למעשה אין ספק שהאחד יותר עיקר מן השני". ייתכן שבדבר מסוים קיימת בחינה לטומאה ובחינה לטהרה, אבל כאשר צריך להכריע כיצד לנהוג, השאלה היא איזה צד הוא העיקר ואיזה צד משני. גם כאן חוזר המהר"ל למשל העץ: העץ מורכב מיסודות שונים, אך יסוד אחד גובר בו. כך גם בדין, שתי הבחינות קיימות, אך אחת מכריעה.

וכאן הוא מוסיף משפט חשוב להבנת עצם לימוד המחלוקת: "אל תאמר כי דבר שאינו עיקר אינו נחשב כלום". הדעה שלא נפסקה אינה נמחקת. מי ששומע רק את המסקנה הסופית יודע כיצד לנהוג, מי שלומד גם את הדעה החולקת מבין את הדבר בשלמותו. "השומע כל הדעות הרי השיג הדבר כפי מה שיש לדבר בחינות מתחלפות".

זוהי, לפי המהר"ל, אחת הסיבות לכך שהגמרא שומרת גם דעות שנדחו. אילו תפקידה של תורה שבעל פה היה רק לספק ספר הוראות מעשי, היה אפשר למחוק את כל המשא ומתן ולהשאיר שורה תחתונה. אבל לימוד תורה מטרתו להבין את המציאות התורנית על צדדיה השונים. לכן דווקא המחלוקת נעשית חלק מהתורה.