מהות הגאולה: חודש ניסן במשנת המהר"ל

בחודש ניסן שנת ה' רפ"ב ירדה לעולם נשמה גבוהה עם תפקיד מיוחד: רבי יהודה ליווא מפראג, הנודע בכינויו מהר"ל מפראג. כבר בלידתו הוא זכה להציל את יהודי פראג מאסון של עלילת דם, אך אור תורתו היה משמעותי לא פחות לעם ישראל כולו. הוא יסד דרך חדשה במחשבת ישראל, שעד היום משמשת אבן יסוד להבנת עומק הרעיונות התורניים והקבליים.

כלל גדול אצל המהר"ל: שום דבר אינו במקרה ואינו סתם, לכל דבר יש הסבר. גם לצורה, צבע, צליל, ודאי למאפיינים מרכזיים. חודש ניסן אינו פשוט "חודש שיצאו בו ממצרים" ולכן חוגגים אותו, אלא הוא מייצג בכל מאפייניו את המהות של הגאולה.

המהר"ל מגדיר את יציאת מצרים כ"התחלת ישראל", וחודש ניסן הוא ראשית במהותו. בכל שנה אנו נכנסים אל סוג של "התחלת ישראל" בשנה זו.

את זאת לומד המהר"ל מהעובדה המצוינת בתורה, שדיני הפסח ותיקוניו נאמרו לבני ישראל כבר בראש חודש ניסן, מפני שהדברים "שייכים אל החודש", ולא רק אל היום שנבחר לביצוע החג, ט"ו בחודש. ניסן הוא חודש של הכנה לגאולה, חודש שבו המציאות מתחילה להסתדר מחדש לקראת הופעת החירות. לא ביום אחד בלבד מתרחש הדבר, אלא מראש החודש כולו כבר נכנס העולם אל תנועה של תיקון, סדר והעמדה מחודשת. ניסן, אפוא, הוא זמן שבו הגאולה הולכת ונבנית מתוך סדר פנימי.

לשיטת המהר"ל, המועדים הגדולים של ישראל נקבעו דווקא בניסן ובתשרי, וזאת בשל טבעם של חודשים אלו. ניסן ותשרי הם זמנים ממוצעים ושווים, שבהם היום והלילה שקולים זה לזה, וכן הקרירות והחמימות עומדות במידה מאוזנת. משום כך, דווקא הם ראויים ביותר לקבלת קדושה. קצוות חדים אינם המקום המתאים להופעת הקדושה השלמה, ואילו זמן מאוזן, שאינו יוצא לשום קצה, מסוגל לשאת גילוי אלוקי, ב"שמחה שלמה שייכת למה שאין בו קצה והפסק". נמצא שחודש ניסן איננו רק "אביב" במובן העונתי, אלא חודש של איזון, של מיצוע, של שלמות שאינה נוטה אל קצה פגום.

החירות של ניסן, לפי המהר"ל, היא חזרה אל פשיטות הוויה ראשונית. וכך הוא מסביר את עניין המצה באמירה היסודית ש"המצה היא פשוטה, שהרי אין בה שאור", וכל דבר שהוא פשוט, בלתי מורכב ובלתי מצטרף לדבר זר הוא עניין החירות. השעבוד, לשיטתו, פירושו הצטרפות כפויה של האדם אל אדונו. החירות פירושה היכולת לעמוד מכוח העצמיות הפשוטה, שאינה תפוחה ואינה מורכבת מתוספות חיצוניות. חודש ניסן הוא הזמן שבו ישראל חוזרים אל צורתם הפשוטה והראשונה, קודם ההסתבכויות, קודם התפיחות, קודם השעבוד לכל מה שאיננו הם עצמם, היהודי הפשוט והראשוני, בן של אברהם אבינו.

לא לחינם נקשרת יציאת מצרים אצל המהר"ל אל החיפזון. החיפזון הוא סימן לכך שהגאולה של ניסן באה ממקום עליון יותר מסדרי השעבוד הרגילים. כאשר המציאות האלוקית פורצת אל תוך העולם, אין היא זקוקה להתפתחות איטית לפי חוקי ההיסטוריה. יציאת מצרים, שהיא ראשית ישראל, אינה נולדת כתוצאה טבעית של תהליך מדיני, אלא כהופעה עליונה המנתקת את ישראל ממערכת השעבוד ומעמידה אותם על יסוד חדש. דווקא מפני שניסן הוא חודש הראשית, הרי הוא גם חודש שבו ניכרת האפשרות להתחלה שאינה תלויה לגמרי בתנאים הקודמים.

מכאן יש להבין גם את מקומו של העומר בט"ז בניסן. המהר"ל מסביר כי הקרבת העומר דווקא מן השעורים מלמדת על תחילת הדרך, שבה הגוף מכין את עצמו לקבלת התורה. השעורים הם מאכל בהמה, כלומר מאכל גופני וחומרי יותר, ולכן הם מתאימים לתחילת הספירה. אחר כך, בשבועות, באים שתי הלחם מן החיטים, מאכל האדם השכלי. נמצא שניסן במשנת המהר"ל אינו רק חודש הגאולה, אלא גם תחילת העלייה. הגאולה הראשונה מוציאה את ישראל מן השעבוד, אך אינה מסיימת את התהליך. היא מעמידה את היסוד הגופני והלאומי, שממנו יעלו בהמשך אל מתן תורה. ניסן הוא, אם כן, ראשית החירות וראשית הקבלה גם יחד: תחילה נבנה המקבל, ואחר כך בא השפע השכלי.

במשנת המהר"ל חודש ניסן הוא חודש הראשית, האיזון והחירות. ראשית, מפני שבו החלה מציאות ישראל. איזון, מפני שזהו זמן שווה, בינוני, מוכשר לקדושה ולשמחה. חירות, מפני שבו מתגלית צורת החיים הפשוטה, שאינה משועבדת למה שזר לה. מתוך שלושת היסודות הללו נבנה כל מה שבא אחר כך: הפסח, העומר, הספירה, התורה, וגם התקווה לגאולה העתידה, שאף היא נשענת על ההבנה שההתחלה הישראלית הראשונה לא הייתה מקרה חד-פעמי, אלא גילוי של עצם צורתם של ישראל בעולם.